ספר הערב רב וכל המסתעף חלק י"ח [18]
לחץ לקבלת הספר בפורמט PDF

מנהיגי הערב רב והסטרא אחרא – ילקוט מאמרים דיבורי נבואה ורוח הקודש מהזוהר הקדוש ומהאר"י הקדוש והמבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו הקדושים שבאחרית הימים יהיו רוב המנהיגים והראשים מהערב רב, וסימנים איך להכירם, וגודל החיוב להתרחק מהם ומהמונם, והצורך להתפלל ולהנצל מהם, וביאורים רבים בענינים אלו. – יוצא לאור בעזהשי"ת על ידי הוצאת "ועד גילוי פני הערב רב" טבת תשס"ה לפ"ק, עיה"ק ירושלים תובב"א

דף 6 PAGE

1  2  3  4  5  6  7  8  9  10

המשך הספר מדף הקודם

כמו שיעקב ועשו היו בגוף אחד, כן תמצא בגוף האדם שנקרא עולם קטן שני עניינים עיקרים שחיותו תלוי בהם, שהם נגד יעקב ועשו, וזהו הקנה והוושט – הקנה סוד הדבור הנאצל מהנשמה שמשכנה בעולם הבא, נגד יעקב – הוושט שהוא ענין אכילה ושתייה הוא סוד עשו – וגם הוושט כשנתפשט הוא 'ו' מושט נעשה שטן שהוא סמא"ל שרו של עשו – ולבתר דשט 'ו' מן ושט בריבוי אכילה דגזיל, אתאריך ואתעביד 'שטן', ומאן גרים דא, שטו העם ולקטו, שטותא דלהון דאתערבו ערב רב שטן דתאוה דלהון אכילה ושתיה וכו' – ודא גרים דאתפשט שטן באכילה ושתייה, ואתגבר על כל איברין וערקין בשס"ה לא תעשה, כחושבן השט"ן חסר חד, דא יום הכפורים דלית בה אכילה ושתייה, ואיהו כגוונא דקנה

וכמו שיעקב ועשו היו בגוף אחד, שרומז להשתלשלות העולמות כדפירשתי לעיל, כן תמצא בגוף האדם שנקרא עולם קטן שני עניינים עיקרים שחיותו תלוי בהם, שהם נגד יעקב ועשו, וזהו הקנה והוושט. הקנה שהוא סוד הדבור הנאצל מהנשמה שמשכנה בעולם הבא נגד יעקב, והוושט שהוא ענין אכילה ושתייה הוא סוד עשו, וגם הוושט כשנתפשט הוא 'ו' מושט נעשה שטן שהוא סמא"ל שרו של עשו. וזה הדבר מבואר ברעיא מהימנא בפקודא לשרוף הקדשים (זח"ג רלב, א) וזה לשונו, אמר רעיא מהימנא, ודאי בתר דאיברין וערקין דליבא אינון בעקא, דדמיין לישראל, צריכין לאתערא בקנה דאיהו שופר, ודא קנה דריאה. בתר דכנפי ריאה לא יכלין לשככא רוגזא דמרה דאתגברת על ערקין דליבא ועל כל ערקין דכל איברין דגופא, ההוא רוחא דנשיב בהון סליק בקנה איהו שופר. ושט דוגמא לעלמא דין, וביה אכילה ושתייה. ולבתר דשט 'ו' מן ושט בריבוי אכילה דגזיל, אתאריך ואתעביד 'שטן', ומאן גרים דא, שטו העם ולקטו, שטותא דלהון דאתערבו ערב רב שטן דתאוה דלהון אכילה ושתיה וכו'. עד ודא גרים דאתפשט שטן באכילה ושתייה, ואתגבר על כל איברין וערקין בשס"ה לא תעשה, כחושבן השט"ן חסר חד, דא יום הכפורים דלית בה אכילה ושתייה, ואיהו כגוונא דקנה, עד כאן לשונו.סוד סעיף ב' מששת מעלות שכתב אדוני אבי, שאל ימלא אדם גרונו כבהמה כי מביאו לידי ביזה ושמה.

"אנכי ה' אלהיך" – הלא בכל התורה כולה כתוב אני ה' אלהיכם, למה אמר כאן לשון אנכי – התירוץ, אנכי הוא לשון מצרי אינו מספיק אלא לערב רב שקבל משה ונתגיירו, אבל ישראל אמרו רבותינו ז"ל בויק"ר שנגאלו בזכות שלא שינו את שמם, אם כן הוה ליה למימר לשון אני

עוד אפרש בענין אחר טעם כל הדברות נאמרו בדבור אחד, שכולם הם ביאור על אנכי ה' אלהיך. בפסוק אנכי יש להקשות, הלא בכל התורה כולה כתוב אני ה' אלהיכם, למה אמר כאן לשון אנכי. והתירוץ אנכי הוא לשון מצרי אינו מספיק אלא לערב רב שקבל משה ונתגיירו, אבל ישראל אמרו רבותינו ז"ל (ויק"ר לב, ה) שנגאלו בזכות שלא שינו את שמם, אם כן הוה ליה למימר לשון אני.

"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, על ערבים בתוכה תלינו כנרותינו", על הערבים ערב רב, תלינו כנורותינו – רצה לומר כשהיינו טובים אז היה נשכח פקודת העגל, כי תליית כנור של דוד היה תיקון לזה

והואיל והמזמור (על נהרות בבל תהלים קלז) אתא לידן, ומצוה מוטל על כל לעורר על החורבן והגליות, אפרש אותו... אי נמי על הערבים ערב רב, תלינו כנורותינו רצה לומר כשהיינו טובים אז היה נשכח פקודת העגל, כי תליית כנור של דוד היה תיקון לזה כאשר הארכתי בהג"ה בעמק ברכה.

בראשית חכמה שער התשובה פ"א: ראוי שיתעורר לשוב בתשובה כשיחשוב שהשכינה גולה בסבתינו, כדכתיב ובפשעכם שולחה אמכם, והתרתה מהגלות תלויה על ידי תשובתינו, למה לא יתעורר כל אחד ואחד בתשובה להקל מעליה עול הגלות, ולהאיר מה שפגם בה – ובחינה זו ביארו בתקונים: ווי לון לבני נשא דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון, ואתמר בה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עילאה, איהי תלויה בידיהון, דחמשין תרעין דחירו עמה לקבל חמשין זמנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא, דא הוא ויפן כ"ה וכ"ה, באילין חמשין אתוון דמייחדין בכל יומא פעמים שמע ישראל, דאית בהו כה וכה אתוון. וירא כי אין איש דאתער לה בגינייהו, ואיהו משגיח מן החלונות דאתמר בהון חלו נא פני אל ויחוננו, לההוא דאתמר ביה אל נא רפא נא לה דאסוותא בידיה דאיהו ידו פשוטה לקבל שבים, וירא כי אין איש, והיא בעד החלון נשקפה ותייבב בתרועה דאיהו יבבא, דאתמר בה ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עילאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא, דביה אור ותורה אור ואיהו אור הגנוז, ויפן כה וכה מציץ מן החרכים, אלו עשרת ימי תשובה, וירא כי אין איש – ועוד משגיח מן החלונות אילין חלונות דבי כנישתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותא עלייהו ויהיב לון מזונא, ויפן כה וכה אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית איסורין דלהון, הדא הוא דכתיב לאמור לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו – ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו בעסקין דלהון, באורחין דלהון איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא – ולאו אינון מסיטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, אלא וירא כי אין איש, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי, כתבינו לחיים, ואינון ע"פ ככלבים דאינון אומין דעלמא עובדי עבודה זרה דצווחין לגביה ולית לון בושת אנפין, דלא אית מאן דקרא לו בתיובתא דיחזיר שכינה לקודשא בריך הוא, כגוונא דיחזיר לגבייהו, ואידמיין לכלבים דאתמר בהו ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין – הרי בפירוש כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה להקימה מהגלות ולא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לגויים

וזה לשון ספר ראשית חכמה פרק ראשון משער התשובה, ראוי שיתעורר לשוב בתשובה כשיחשוב שהשכינה גולה בסבתינו, כדכתיב (ישעיה נ, א), ובפשעכם שולחה אמכם, והתרתה מהגלות תלויה על ידי תשובתינו, למה לא יתעורר כל אחד ואחד בתשובה להקל מעליה עול הגלות, ולהאיר מה שפגם בה, כמו שהארכנו בשער היראה היאך אנו פוגמין בה ואנו מאריכין הגלות. ובחינה זו ביארו בתקונים (תקון לט, עט, ב) זה לשונם, ווי לון לבני נשא דקודשא בריך הוא אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון, ואתמר בה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עילאה, איהי תלויה בידיהון. דחמשין תרעין דחירו עמה לקבל חמשין זמנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא, דא הוא ויפן כ"ה וכ"ה, באילין חמשין אתוון דמייחדין בכל יומא פעמים שמע ישראל, דאית בהו כה וכה אתוון. וירא כי אין איש דאתער לה בגינייהו, ואיהו משגיח מן החלונות דאתמר בהון חלו נא פני אל ויחוננו, לההוא דאתמר ביה אל נא רפא נא לה דאסוותא בידיה דאיהו ידו פשוטה לקבל שבים, וירא כי אין איש, והיא בעד החלון נשקפה ותייבב בתרועה דאיהו יבבא, דאתמר בה ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עילאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא, דביה אור ותורה אור ואיהו אור הגנוז. ויפן כה וכה מציץ מן החרכים, אלו עשרת ימי תשובה, וירא כי אין איש. ועוד משגיח מן החלונות אילין חלונות דבי כנישתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותא עלייהו ויהיב לון מזונא. ויפן כה וכה אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית איסורין דלהון, הדא הוא דכתיב לאמור לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו בעסקין דלהון, באורחין דלהון איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא, לירתא האי עלמא. ולאו אינון מסיטרא דאלין דאתמר בהון אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, אלא וירא כי אין איש, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא וסליחה וכפרה וחיי, כתבינו לחיים. ואינון ע"פ ככלבים דאינון אומין דעלמא עובדי עבודה זרה דצווחין לגביה ולית לון בושת אנפין, דלא אית מאן דקרא לו בתיובתא דיחזיר שכינה לקודשא בריך הוא, כגוונא דיחזיר לגבייהו, ואידמיין לכלבים דאתמר בהו ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, עד כאן לשונו. הרי בפירוש כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה להקימה מהגלות ולא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לגויים כנזכר במאמר, עד כאן לשונו.

"לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו", אותם ק"ל שנה שהיו ישראל במצרים קודם לידת משה רבינו ע"ה, היו להביא להציל אותם ניצוצות של קרי של אדם הראשון, ולכן נדונו בעבודה קשה לצרפם וללבנם – ניצוצות אלו באו תחילה בדור המבול ובדור הפלגה, גם הם חטאו וכו' כענין אדם והיו משחיתים זרעם – אותם ניצוצות שהיו בני בניהם של אדם ואותם אשר יצאו בדור המבול, הנה אלה הם סוד אלו המצריים שמל יוסף והחזירם אל הקדושה בסוד ברית עליון, לפי שיצאו משם בסוד קרי – וזהו ואת העם העביר אותם לערים מקצה גבול מצרים וכו', כי אלו שהעביר יוסף הם אותם שמל, וטלטלם לצרפם וללבנם ואלו הם הערב רב.

ועתה באתי להודיע מה שכתב מזה האר"י ז"ל, כפי מה שמצאתי כתוב בקונטריס שלו. ואגב אודיע כמה מילי מעליותא אשר ביאר הרב, ומזה יתבארו כמה פסוקים בזאת הפרשה. וזה לשון הקונטריס, לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו כו'. כבר הודעתיך מרז"ל כי יוסף מהל אותם. וסוד הדבר, דע כי הודעתיך שאותם ק"ל שנה שהיו ישראל במצרים קודם לידת משה רבינו ע"ה, היו להביא להציל אותם ניצוצות של קרי של אדם הראשון, ולכן נדונו בעבודה קשה לצרפם וללבנם. וגם הודעתיך כי ניצוצות אלו באו תחילה בדור המבול ובדור הפלגה, גם הם חטאו וכו' כענין אדם והיו משחיתים זרעם כנודע. והנה אותם ניצוצות שהיו בני בניהם של אדם. והנה אותם אשר יצאו בדור המבול, הנה אלה הם סוד אלו המצריים שמל יוסף והחזירם אל הקדושה בסוד ברית עליון, לפי שיצאו משם בסוד קרי. וזהו ואת העם העביר אותם לערים מקצה גבול מצרים וכו' (בראשית מז, כא), כי אלו שהעביר יוסף הם אותם שמל, וטלטלם לצרפם וללבנם ואלו הם הערב רב.

"ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל", תחילה אמר הנה עם בני ישראל, ואח"כ אמר ויקוצו מפני בני ישראל – סוד הענין, כי הלא עברים היו אותם שנימולו והיו נוהגים בעריהם מנהג ישראל, ואמנם ראה פרעה אלו הנקראים עם בני ישראל ואינם ישראל ממש עצמם – זהו הנה עם בני ישראל וכו', וזהו ויאמר אל עמו הנה, פירוש כי הנה גם אלו היו מצריים, רק שלא היו עמו של פרעה רק עם בני ישראל, ולכן ויאמר אל עמו, אלו המצריים שלו היו עם בני ישראל, ואחר כך ויקוצו מפני בני ישראל שהם ישראל ממש – ובזה תבין קצת טעם למה גלו ישראל במצרים, בשביל ניצוצות אלו שלקטם ערות מצרים והבן – וזהו סוד וגם ערב רב עלה אתם, כי אלו היו סוד הערב, שנתערבו ניצוצות הקדושים אלו במצרים, ולפיכך רצה משה להעלותם – אך הקב"ה ראה שהנה עדיין לא היו מתוקנים וראוים, ולא היה רוצה להוציאם עדיין – ואמנם שני מינים היו ואלו נקראו ערב רב, ויש שנקראים ערב קטן, כזוהר תצא, דאית ערב רב ואית ערב זעירא, כי בסוד בין הערבים, ואלו הם ערב רב שיצאו מסוד הדעת העליון הנקרא רב, לא מצד היסוד הנקרא קטן, ולכן ערב רב בגימטריא דעת, ואלו שחטאו וקצצו למעלה בסוד עם קשה עורף בפרשת עקב

וזהו סוד ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל (שמות א, ט), כי תחילה אמר הנה עם בני ישראל, ואח"כ אמר ויקוצו מפני בני ישראל (שם, יב). וסוד הענין, כי הלא עברים היו אותם שנימולו והיו נוהגים בעריהם מנהג ישראל, ואמנם ראה פרעה אלו הנקראים עם בני ישראל ואינם ישראל ממש עצמם. וזהו הנה עם בני ישראל וכו', וזהו ויאמר אל עמו הנה, פירוש כי הנה גם אלו היו מצריים, רק שלא היו עמו של פרעה רק עם בני ישראל. ולכן ויאמר אל עמו, אלו המצריים שלו היו עם בני ישראל. ואחר כך ויקוצו מפני בני ישראל שהם ישראל ממש. ובזה תבין קצת טעם למה גלו ישראל במצרים, בשביל ניצוצות אלו שלקטם ערות מצרים והבן. וזהו סוד וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב, לח), כי אלו היו סוד הערב, שנתערבו ניצוצות הקדושים אלו במצרים, ולפיכך רצה משה להעלותם. אך הקב"ה ראה שהנה עדיין לא היו מתוקנים וראוים, ולא היה רוצה להוציאם עדיין. ואמנם שני מינים היו ואלו נקראו ערב רב, ויש שנקראים ערב קטן. כנזכר בזוהר פרשת כי תצא, דאית ערב רב ואית ערב זעירא, כי בסוד בין הערבים, ואלו הם ערב רב שיצאו מסוד הדעת העליון הנקרא רב, לא מצד היסוד הנקרא קטן, ולכן ערב רב בגימטריא דעת, ואלו שחטאו וקצצו למעלה בסוד עם קשה עורף בפרשת עקב, וע"ש בסוד ד' דאחד.

"קדש לי כל בכור" – תחלה אמר השי"ת קדש לי כל בכור, ומשה לא עשה כן רק ויאמר משה אל העם זכור וכו', ואח"כ בפרשה שניה אז ציום מצות הש"י והעברת פטר רחם וכו', וזהו תימא גדול – אך הענין כי הלא כבר בארנו כי משה רבינו ע"ה היה רוצה להכניסם תחת כנפי השכינה, ולא כן השי"ת לפי שלא היו ראויים, אמר קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולא בעם שהוא הערב רב, לפי שעדיין לא היו מתוקנים, ולכן אין ראוי לקדש את בכורותיהם, ובפרט כמו שידעת כי סוד עון הקרי עולה עד הדעת העליון הנקרא בכור, ואמנם משה רבינו ע"ה ראה שאם עתה מצוה שהיתה ראשונה בצאתם ממצרים, והיה נותנה לישראל ולא להם, היו חוזרין למצרים בראותם שאינם נכנסים בסוג אחד. כמו שעשו אח"כ בעגל, שראו הארון נוסע לפני בני ישראל ולא לפניהם, ולזה אמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו  – מפחד זה התחיל משה לומר מצוה זו השוה לשניהם להם ולישראל, שהיא מצות החמץ, ובכלל דבריו הודיעם שאין להם חלק במצות קדושת בכורות – והענין, הלא תחלה נאמר בלשון רבים אשר יצאתם, היום אתם יוצאים וכו', וכל שאר הפרשה נאמר בלשון יחיד, כי יביאך וגו' – והוא כי בתחלה דבר עם ערב רב, אמר זכור וכו', ואמר מבית עבדים, פירוש שמצרים נקראים בית עבדים שנשתעבדו שם ישראל, ואין הכוונה שהם נשתעבדו שם – וזהו ויאמר משה אל העם שהם הערב רב, ואומר כי בחוזק יד וכו', ופירש כי לבני ישראל לא היה צריך כל כך חוזק, כי בטענה גדולה בא משה אל פרעה, שלח את בני ישראל ויעבדוני, אך אלו שהיו מצרים כמותם, לולי חוזק יד והנסים והמופתים לא היה משלחם פרעה, וזהו כי בחוזק יד כו', ולכן גם אתם ולא יאכל חמץ

וזהו קדש לי כל בכור וגו'. כי יש קושיא אחת גדולה בכתובים אלו, כי תחלה אמר השי"ת קדש לי כל בכור, ומשה לא עשה כן רק ויאמר משה אל העם זכור וכו', ואח"כ בפרשה שניה אז ציום מצות הש"י והעברת פטר רחם וכו', וזהו תימא גדול. אך הענין כי הלא כבר בארנו כי משה רבינו ע"ה היה רוצה להכניסם תחת כנפי השכינה, ולא כן השי"ת לפי שלא היו ראויים. והנה אמר קדש לי כל בכור בבני ישראל, ולא בעם שהוא הערב רב, לפי שעדיין לא היו מתוקנים, ולכן אין ראוי לקדש את בכורותיהם. ובפרט כמו שידעת כי סוד עון הקרי עולה עד הדעת העליון הנקרא בכור. ואמנם משה רבינו ע"ה ראה שאם עתה מצוה שהיתה ראשונה בצאתם ממצרים, והיה נותנה לישראל ולא (להם), היו חוזרין למצרים בראותם שאינם נכנסים בסוג אחד. כמו שעשו אח"כ בעגל, שראו הארון נוסע לפני בני ישראל ולא לפניהם, ולזה אמרו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו (שמות לב, א). מפחד זה התחיל משה לומר מצוה זו השוה לשניהם להם ולישראל, שהיא מצות החמץ. ובכלל דבריו הודיעם שאין להם חלק במצות קדושת בכורות. והענין, הלא תחלה נאמר בלשון רבים אשר יצאתם, היום אתם יוצאים וכו', וכל שאר הפרשה נאמר בלשון יחיד, כי יביאך וגו'. והוא כי בתחלה דבר עם ערב רב, אמר זכור וכו', ואמר מבית עבדים, פירוש שמצרים נקראים בית עבדים שנשתעבדו שם ישראל. ואין הכוונה שהם נשתעבדו שם, וזהו ויאמר משה אל העם שהם הערב רב, ואומר כי בחוזק יד וכו', ופירש כי לבני ישראל לא היה צריך כל כך חוזק, כי בטענה גדולה בא משה אל פרעה, שלח את בני ישראל ויעבדוני (שמות ז, טז), אך אלו שהיו מצרים כמותם, לולי חוזק יד והנסים והמופתים לא היה משלחם פרעה, וזהו כי בחוזק יד כו', ולכן גם אתם ולא יאכל חמץ.

כי כבר הודעתיך שערב רב הם בסוד הדעת העליון ד'בינה', וסוד מלכות של הבינה, והוא סוד המצה השמורה העליונה, והיא 'ד' דאחד רבתי, ולכן נצטוו ישראל במצה – וגם שם הוא סוד דעתן של נשים קלה, כי מצה בגימטריא 'קלה' – והנה אמר היום אתם יוצאים, הציע להם הקדמה זו, לומר כי תשמעון שאני מצווה מצוה זו אחת לישראל ולא לכם, אל תתמהו על זה, כי אין אתם צריכין לה, לא לפי שאין הקב"ה חפץ בכם, כי הלא מצות מצה הנוגעת לכם כבר נתתיה לכם גם כן, אבל זו האחרת אתם פטורים בה, והטעם כי הלא אתם יוצאים היום וכו', פירושו כי ישראל נצטוו על פטר רחם לפי שניצולו בכורי ישראל ולכן נצטוו עליהם, ואמנם זה היה בלילה אחר חצות בעבור מכת בכורות, ולכן שלחם פרעה ולכן מחויבים במצוה זו, אבל היום אתם יוצאים ולא בלילה, ואתם פטורים ממצות קדושת בכורות

והענין כי כבר הודעתיך שערב רב הם בסוד הדעת העליון ד'בינה', וסוד מלכות של הבינה, והוא סוד המצה השמורה העליונה, והיא 'ד' דאחד רבתי, כמו שבארתי בסודי המצה וע"ש, ולכן נצטוו ישראל במצה. והנה גם שם הוא סוד דעתן של נשים קלה, כי מצה בגימטריא 'קלה'. והנה אמר היום אתם יוצאים, הציע להם הקדמה זו, לומר כי תשמעון שאני מצווה מצוה זו אחת לישראל ולא לכם, אל תתמהו על זה, כי אין אתם צריכין לה, (לא) לפי שאין הקב"ה חפץ בכם, כי הלא מצות מצה הנוגעת לכם כבר נתתיה לכם גם כן, אבל זו האחרת אתם פטורים בה. והטעם כי הלא אתם יוצאים היום וכו', פירושו כי ישראל נצטוו על פטר רחם לפי שניצולו בכורי ישראל ולכן נצטוו עליהם, ואמנם זה היה בלילה אחר חצות בעבור מכת בכורות, ולכן שלחם פרעה ולכן מחויבים במצוה זו. אבל היום אתם יוצאים ולא בלילה, ואתם פטורים ממצות קדושת בכורות.

ואחר שפייסם הפך פניו נגד ישראל ודבר עמהם בלשון יחיד, ולפי שמצות ישראל בענין החמץ היא טעם משונה מטעם ערב רב, בעבור זה עשה ה' לי ולא בעבור הערב רב, ולכן חזר ואמר להם מצות החמץ בדרך אחרת, ולהשוותם עם ערב רב במצוה זו – ואחר כך אמר עיקר הכוונה שהיא מצות קדושת הבכורות, וזהו והעברת כל פטר רחם וכו', עד כאן לשון הקונטרס

ואחר שפייסם הפך פניו נגד ישראל ודבר עמהם בלשון יחיד, ולפי שמצות ישראל בענין החמץ היא טעם משונה מטעם ערב רב, בעבור זה עשה ה' לי ולא בעבור הערב רב, ולכן חזר ואמר להם מצות החמץ בדרך אחרת, ולהשוותם עם ערב רב במצוה זו. ואחר כך אמר עיקר הכוונה שהיא מצות קדושת הבכורות, וזהו והעברת כל פטר רחם וכו', עד כאן לשון הקונטרס.

חביבין ישראל למקום שהוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, בחר בנו מכל העמים ואין אמצעי בינינו, על כן כשחוטאים אינם נקראים עם ה' – מתחילה אמר הקב"ה למשה ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוציא את עמי בני ישראל, וכיון שעשו אותו מעשה מה כתיב תמן, לך רד כי שחת עמך – אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כד אינון חטאי דידי, וכד אינון זכאין דידך, בין חטאי בין זכאי דידך אינון, והם עמך ונחלתך, למה ה' יחרה אפך בעמך – אמר ר' סימון, לא זז מחבבן עד שקראן עמו, שנאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו

חביבין ישראל למקום שהוא לנו לאלהים ואנחנו לו לעם, בחר בנו מכל העמים ואין אמצעי בינינו, על כן כשחוטאים אינם נקראים עם ה'. ובמדרש (קה"ר ו, יא), ר' ברכיה בשם ר' לוי, משל למלך שהיה לו כרם ומסרו לאריס, כד הוה עביד חמר טב אמר מה חמרי דכרמי, וכד הוה עביד ביש אמר מה ביש חמרא דאריס. אמר ליה האריס, אדוני המלך, כי הוה עביד חמר טב הוא דידך, וכד הוה עביד חמר ביש הוא דידי, בין טב בין ביש דידך הוא. כך מתחילה אמר הקב"ה למשה ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוציא את עמי בני ישראל, וכיון שעשו אותו מעשה מה כתיב תמן, לך רד כי שחת עמך. אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כד אינון חטאי דידי, וכד אינון זכאין דידך, בין חטאי בין זכאי דידך אינון, והם עמך ונחלתך, למה ה' יחרה אפך בעמך. אמר ר' סימון, לא זז מחבבן עד שקראן עמו, שנאמר (שמות לב, יד), וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, עד כאן.

ישראל לא חטאו רק על ידי הערב רב, ואמר הקב"ה למשה, לך רד כי שחת עמך ערב רב אשר קבלת – וכשאמר ואכלה אותם, עמד בתפלה ויחל וגו' למה ה' יחרה אפך בעמך דהיינו ישראל, בשלמא עמי ערב רב ניחא, אכן בעמך למה ה' יחרה אפך – והודה לו הקב"ה, וזהו שאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ישראל, הרי ישראל עם ה', ולא זו שהם עם ה', אלא חתומים בחותם אל, כמו יעקב ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופירשו אלהי ישראל קראו אל – ומשה נקרא אלהים – וכל זה הדביקות באמצעית התורה, שפסקה זוהמת הנחש כשעמדו בהר סיני, ובעשיית העגל חזר הזוהמא.

וקרוב לזה נראה לפרש בענין אחר, כי ידוע ישראל לא חטאו רק על ידי הערב רב (תנחומא תשא כא), ואמר הקב"ה למשה (שמות לב, ז), לך רד כי שחת עמך ערב רב אשר קבלת. וכשאמר ואכלה אותם, עמד בתפלה ויחל וגו' למה ה' יחרה אפך בעמך דהיינו ישראל, בשלמא עמי ערב רב ניחא, אכן בעמך למה ה' יחרה אפך. והודה לו הקב"ה, וזהו שאמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ישראל. הרי ישראל עם ה'. ולא זו שהם עם ה' אלא חתומים בחותם אל. כמו יעקב ויקרא לו אל אלהי ישראל, ופירשו אלהי ישראל קראו אל (מגילה יח, א). ומשה נקרא אלהים. וכל זה הדביקות באמצעית התורה, שפסקה זוהמת הנחש כשעמדו בהר סיני, ובעשיית העגל חזר הזוהמא.

כל מה שתמצא בנחש תמצא בעגל – חטא העגל בכלל ובפרט – בכלל ענין העגל עבודה זרה – בפרט כיצד, רז"ל אמרו העולם חוטאין מיעוטן בעריות ורובן בגזל וכולן באבק לשון הרע כו' – כן בכאן, ויקומו לצחק פרש"י עריות – לשון הרע שאמרו במדרש שהוציאו לשון הרע, שאמרו אלה אלהיך ישראל – חטאו בגזל, במסכת ברכות אצל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, אביו הקב"ה אמו כנסת ישראל, מאי חבר הוא לאיש משחית, חבר לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, רצה לומר בעגלים אשר עשה – הרי מעשה עגל גזילת השפעה, וכביכול התשת כח שלמעלה – רמז לדבר, אין פשע אין שפע – וכך הנהנה בלא ברכה גוזל – הרי שלושת אלו בפרט היו בחטא עגל, עריות, גזל, לשון הרע – וכן עג"ל ראשי תיבות שלושת אלה – וזהו רמזו רבותינו ז"ל אין לך כל חטא וחטא שאין בו מפקודת עגל, כי כל החוטא הוא מהרוב או מהמיעוט או מהכל

וכל מה שתמצא בנחש תמצא בעגל. חטא העגל בכלל ובפרט, בכלל ענין העגל עבודה זרה. בפרט כיצד, רז"ל אמרו (ב"ב קסה, א) העולם חוטאין מיעוטן בעריות ורובן בגזל וכולן באבק לשון הרע כו'. כן בכאן, ויקומו לצחק פרש"י עריות. לשון הרע שאמרו במדרש (ילקוט ריש תשא) שהוציאו לשון הרע, שאמרו אלה אלהיך ישראל. חטאו בגזל, במסכת ברכות (לה, ב) אצל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, אביו הקב"ה אמו כנסת ישראל, מאי חבר הוא לאיש משחית, חבר לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, רצה לומר בעגלים אשר עשה. הרי מעשה עגל גזילת השפעה, וכביכול התשת כח שלמעלה. רמז לדבר, אין פשע אין שפע. וכך הנהנה בלא ברכה גוזל. על כן רמז להם משה הרגו וכו' ולתת עליהם 'ברכה'. הרי שלושת אלו בפרט היו בחטא עגל ע ריות ג זל ל שון הרע, וכן עג"ל ראשי תיבות שלושת אלה. וזהו רמזו רבותינו ז"ל (סנהדרין קב, א) אין לך כל חטא וחטא שאין בו מפקודת עגל, כי כל החוטא הוא מהרוב או מהמיעוט או מהכל.

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – הכא כתיב "בני ישראל", ובציווי מלאכת המשכן כתיב "מאת כל איש", ומה זה "קחו מאתכם" – וכתב הזוהר שציווי מלאכת המשכן מפי הקב"ה למשה, דהיינו ויקחו לי תרומה, זה היה קודם שעשו העגל, ואז אמר הקב"ה מאת כל איש תקחו תרומה אפילו מערב רב – אבל ציווי משה לישראל היה לאחר מעשה העגל במחרת של יום כיפור, וקלקול העגל היה על ידי הערב רב, על כן ויקהל משה עדת בני ישראל דוקא, ואמר קחו מאתכם דוקא ולא מערב רב

דרוש ויקהל. ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' (שמות לה, א). קשה, מאי שנא הכא כתיב בני ישראל, ובציווי מלאכת המשכן כתיב שמות כה, ב), מאת כל איש. הזוהר (ח"ב קצה, א) הקשה קושיא זו. ועוד מה זה קחו מאתכם (שמות לה, ה). וכתב שציווי מלאכת המשכן מפי הקב"ה למשה, דהיינו ויקחו לי תרומה, זה היה קודם שעשו העגל, ואז אמר הקב"ה מאת כל איש תקחו תרומה אפילו מערב רב. אבל ציווי משה לישראל היה לאחר מעשה העגל במחרת של יום כיפור, וקלקול העגל היה על ידי הערב רב, על כן ויקהל משה עדת בני ישראל דוקא, ואמר קחו מאתכם דוקא ולא מערב רב, עיין שם. אבל רש"י מנגד דבריו בפרשת כי תשא בפסוק (שמות לא, יח) ויתן אל משה ככלותו עיין שם, וכן הוא בתנחומא בפרשת תרומה (פ"ח). ובאמת תמיהה גדולה על רש"י במה שרוצה שם להוכיח דאין מוקדם ומאוחר כו', ומוכיח דהא לא צוה משה רק ממחרת יום כיפור זהו אמת, אבל מנא ליה דציווי הקב"ה למשה לא היה קודם העגל, וכן הוא דעת הזוהר.

ישראל סמכו את ידיהם על הלוים, והם היו מכפרים על עון העגל שעשו ישראל – נמצא קדושת הלוים היא גורמת להיות ישראל קדושים – הלוים הם שלוחים של ישראל, ושליח של אדם כמותו – הרי יתבאר בכאן מחנה ישראל, ישראל קדושים הם ונטהרו מעון העגל, ונסמך אחר כך לטהרת העגל פרשת פסח שני – הנה ישראל כשעשו העגל המירו את כבודו בתבנית שור, מכח ערב רב שהסיתו אותם, שעבדו מתחלה מזל טלה, וכשראו שנלקה בחרו במזל של אחריו, על כן בא מצות פסח שני באייר, שהוא על סדר חדשים במזל שור, כי הפסח מורה על בטול כחות המזלות, ומורה בפרטות על ביטול מזל טלה, שהוא הראשון היותר גבוה, והך הכפתור וירעשו הסיפים – ואלה הרשעים הערב רב שוטים היו, ולא היו מבינים אם הראשון נלקה מכל שכן הבא אחריו

היא נגד מחנה ישראל. כי רמז הכתוב קח את הלוים מתוך בני ישראל, כי הלוים נתנו כפרה תחתיהם, על כן סמכו ישראל את ידיהם על הלוים. והם היו מכפרים על עון העגל שעשו ישראל, כמו שהביא רש"י בשם רבי משה הדרשן. נמצא קדושת הלוים היא גורמת להיות ישראל קדושים. על כן הוזכרו ישראל בפסוק ואתנה את הלוים נתונים וגו' (במדבר ח, יט) חמש פעמים, נגד חמשה חומשי תורה כמו שפירש רש"י. ומהם נמשך חמש מדריגות הנשמה שזכרתי בפרשת נשא, נפש רוח נשמה חיה יחידה. והלוים הם שלוחים של ישראל, ושליח של אדם כמותו. הרי יתבאר בכאן מחנה ישראל, ישראל קדושים הם ונטהרו מעון העגל, ונסמך אחר כך לטהרת העגל פרשת פסח שני. הנה ישראל כשעשו העגל המירו את כבודו בתבנית שור, מכח ערב רב שהסיתו אותם, שעבדו מתחלה מזל טלה, וכשראו שנלקה בחרו במזל של אחריו, על כן בא מצות פסח שני באייר, שהוא על סדר חדשים במזל שור. כי הפסח מורה על בטול כחות המזלות כמבואר במקומו, ומורה בפרטות על ביטול מזל טלה, שהוא הראשון היותר גבוה, והך הכפתור וירעשו הסיפים (עמוס ט, ח), ואלה הרשעים הערב רב שוטים היו, ולא היו מבינים אם הראשון נלקה מכל שכן הבא אחריו.

תורת יהו"ה, תורת אלהים, תורת אמת, תורת האדם – ד' כתות ולהם ד' שמות – א' עם, ב' קהל, ג' עדה, ד' קהל ה' – עם, השיווי במושכלות והם ערב רב, עם שיש תוספת קדושה מה – קהל, למעלה מזה, אמרו רז"ל קהל גרים אקרי קהל, והם נכנסים למצות התורה וטעמיה – עדה, למעלה מהם עדה הקדושה השלימה יודעים שמו יתברך – קהל ה', סוד נשמה לנשמה חזרת הנשמה למקומה

נחזור לענין ד' אלה, תורת יהו"ה, תורת אלהים, תורת אמת, תורת האדם. ד' כתות ולהם ד' שמות. א' עם, ב' קהל, ג' עדה, ד' קהל ה'. עם, השיווי במושכלות והם ערב רב, עם שיש תוספת קדושה מה. קהל, למעלה מזה, אמרו רז"ל (יבמות נז, א), קהל גרים אקרי קהל, והם נכנסים למצות התורה וטעמיה. עדה, למעלה מהם עדה הקדושה השלימה יודעים שמו יתברך. קהל ה', סוד נשמה לנשמה חזרת הנשמה למקומה.

הזמזומים הם מבירור חכמה לשון מחשבה, כמה דאת אמר כאשר זמם, ומאלו היה הערב רב, וכל מי שיש לו הרהור ומחשבות רעות הוא מהם

ובקונטרסי האר"י ז"ל מצאתי, יש לדעת למה בשבעה עממין ציוה הש"י לא תחיה כל נשמה, ובשעיר ועמון ומואב ציוה שלא להלחם. והענין כי שבעה עממין הם שבע קליפות, השבעה כלים שנשברו, ואז כבר יצא מהם כל הקדושה. אבל של שלוש ראשונות עדיין היה בהם קדושה, והם קני קניזי קדמוני, שהוא מה שנתברר מג' ראשונות. ולעתיד יגמור לצאת כל הקדושה מהם, ואז גם מהם לא נחיה כל נשמה. ואלו הג' הם שעיר ועמון ומואב. שעיר רמז לראשונה, כמה דאת אמר משעיר מלכין, מו א ב לשון 'אב' חכמה, עמון נועם בינה. ושעיר הוא אדום, והשבעה מלכים שמלכו שם אינם ממנו רק מלכו בארצו, לכן כתיב בכל אחד מהם שם ארצו כי לא היו מאדום. והזמזומים הם מבירור חכמה לשון מחשבה, כמה דאת אמר כאשר זמם, ומאלו היה הערב רב, וכל מי שיש לו הרהור ומחשבות רעות הוא מהם. סיחון לשון סייחים ועגלים, והוא קליפת חמור, והוא הערלה שעל הברית. ועוג הוא עור הפריעה המקיף הברית, וזהו עג עוגה (תענית יט, א), והיא קליפה קשה במאוד, גם כי דקה היא יותר קרובה לקדושה.

ואלו הם שני מלכי האמורי שהוא היסוד, כמה דאת אמר שנים שלשה גרגרים בראש עמיר (ישעיה יז, ו). אשר בעבר הירדן, הירדן הוא יסוד הנוקבא, ולכן לא היה אפשר להלחם בם ולנצחם אלא משה רבינו ע"ה, שהוא עמודא דאמציעתא ומשתלשל בברית קודש, והוא שוברם ולקח הקדושה מהם. ולכן ש ני מ לכי ה אמורי ראשי תיבות 'משה'. והשם יתברך אמר לו (דברים ב, לא), ראה החילותי 'תת' לפניך, שכפת השר שלו לפניו. וארץ ישראל היא הנוקבא, והירדן יסוד, וזהו שאמר (תהלים נ, ב), מציון מכלל יופי, פירוש שבה נכלל היופי שהוא יסוד הזכר הנקרא יופי, בסוד יפה תואר ויפה מראה. יוסף בגימטריא ציון. וזהו שאמר (דברים לא, יא), בבוא כל ישראל לשון ביאה ממש כו', עיין שם שהאריך. הרי ארץ ישראל מפנימיות הקדושה, ושבעה עממין אשר השרים אלהיהם וכל אלהי העמים אלילים כל שבעים אומות, על כן אסור להתחתן בהם כי הם מזוהמת הנחש טיפה סרוחה, וז' האומות שהם שורש פורה ראש, אסור להתחתן בהם אפילו בגרותן. ובא הציווי בכלל האומות לא תחנם, שלא לחון ולחמול על אחד מהם, כי הם אינם משורש החמלה והחנינה, רק מצד הקליפה הקשה אכזרים הם.

סוד גדול בפסוק "ויתעבר ה' בי למענכם" בשם המקובל מהר"ר חיים תלמיד מובהק של האר"י ז"ל, ויתעבר ה' בי וגו', בכל דור בא משה בסוד עיבור, לפי שהקב"ה לא היה רוצה לקבל הערב רב, ובזה לא היה מיתה ולא גלות לעולם, שנאמר "חרות על הלוחות" – והוא קבלם בחשבו כי טוב להכניסם בקדושה, ובפרט שהיו נוגעים לו קצת, כמו שנאמר "העם אשר אנכי בקרבו", וכתיב "וכל העם אשר ברגליך", ולזה רצה לתקנם – ואדרבה הם קלקלו לישראל – וזהו שאמר "לך רד כי שחת עמך", נשחת לא נאמר אלא שחת, שחת לישראל – ועתה רוב הדור מהם – ולזה הוצרך לבוא משה בעיבור אחד לחמשים שנה, למי שהוא השורש ישראל לתקנו שלא יטעוהו ערב רב

גם יש סוד גדול רמוז בפסוק ויתעבר ה' בי למענכם, הנוגע גם כן לפרשה של מתנה טובה של תורה. וזהו הלשון אשר מצאתי כתוב בשם המקובל מהר"ר חיים תלמיד מובהק של האר"י ז"ל, ויתעבר ה' בי וגו', בכל דור בא משה בסוד עיבור, לפי שהקב"ה לא היה רוצה לקבל הערב רב, ובזה לא היה מיתה ולא גלות לעולם, שנאמר (שמות לב, טז), חרות על הלוחות. והוא קבלם בחשבו כי טוב להכניסם בקדושה, ובפרט שהיו נוגעים לו קצת, כמו שנאמר (במדבר יא, כא), העם אשר אנכי בקרבו, וכתיב (שמות יא, ח), וכל העם אשר ברגליך, ולזה רצה לתקנם. ואדרבה הם קלקלו לישראל, וזהו שאמר (שמות לב, ז), לך רד כי שחת עמך, נשחת לא נאמר אלא שחת, שחת לישראל. ועתה רוב הדור מהם, ולזה הוצרך לבא משה בעיבור אחד לחמשים שנה, למי שהוא השורש ישראל לתקנו שלא יטעוהו ערב רב.

וקודם שחטאו ישראל היה משה בתכלית השלימות והיה משיג שער החמשים של נ' שערי בינה הגדול מכלם, וכשחטאו ישראל נעלם ממנו, וזהו שאמר לך רד, רצה לומר רד ממנין לך. וזה שאמרו רז"ל (ר"ה כא, ב), נ' שערי בינה נבראו בעולם, ונתנו למשה חסר אחד. פירוש, מעיקרא כלם נתנו לו, ואח"כ חסרהו אחד, וזהו שאמר (תהלים ח, ו), ותחסרהו מעט מאלהים, כי מעיקרא שלם היה, אלא שאחר כך חסרתו היותר מעט מאלהים שהוא אות א'. או פירושו שחסרתו הרבה ולא נשאר לו אלא מ"ט, כמו שכתוב בילקוט אל תקרי מעט אלא מ"ט, והמ"ט הם מעט מזעיר בערך שער החמשים שהוא גדול ונפלא מכלם. והנה להיות שכוונת משה היתה טובה, הש"י לא ימנע טוב להולכים בתמים, ובעת תוסף רוחם יגועון לא יגרע מצדיק עינו, וזהו שאמר (דברים לד, א), ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו, 'נבו' נ' בו, ונכנס ה'נ' בשמו ונעשה נשמה, וידוע כי נשמה בבינה.

כמה תפילות התפלל משה שלא יבא בעיבור בכל דור ולא נענה, זהו שאמר משה "ויתעבר ה' בי למענכם", שאני בא בעיבור בכל דור בשבילכם, כי אתם גרמתם לי, והיה מדבר עם ערב רב – או ידבר עם ישראל ופירוש למענכם כדי לתקן אתכם

והנה כמה תפילות התפלל משה שלא יבא בעיבור בכל דור ולא נענה, וזהו שאמר משה (דברים ג, כו), ויתעבר ה' בי למענכם, שאני בא בעיבור בכל דור בשבילכם, כי אתם גרמתם לי, והיה מדבר עם ערב רב. או ידבר עם ישראל ופירוש למענכם כדי לתקן אתכם, ומלת 'בי' רומז לי"ב חדשים, שיש עיבור לי"ב חדשים, כענין רבה תוספאה (יבמות פ, ב). ולא שמע אלי, שלא קבל תפלתי בזה.

ויאמר ה' אלי רב לך, כי בתחלה היה רבן של נביאים, אך אח"כ בכל דור יצטרך לרב שיבא אליהו ז"ל וילמדהו, ויתנוצץ בו הדור, ובתחלה יהיה כאלם לא יפתח פיו. ומצינו שאף באותו הזמן נתקיים בו קצת מזה, כמו שאמרו רז"ל לא אוכל עוד לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מעיינות חכמה (סוטה יג, ב), והיה צריך ללמוד מיהושע. וזהו גם כן רב לך, כבר יש לך רב והוא יהושע. וזה נרמז בפסוק (דברים יח, יח), נביא א קים ל הם מ קרב אחיהם, ראשי תיבות אלם, ואח"כ ונתתי דברי בפיו שיהיו נובעים דברי מקרבו, ואח"כ יעלה יותר שאצונו ואדבר עמו בגלוי. וזהו שנאמר (תהלים לט, ג), נאלמתי דומיה, דום י"ה, פירוש יה גזר עלי להיות אלם, החשתי מטוב, ואין טוב אלא תורה, וכאבי נעכר, הם היסורין שבאים עליו, וכמו שאמרו בספר הזוהר כי בתחלה משה יהיה שמ"ה ושממה.

"ויתן את רשעים קברו", פירוש שנכנסת ונקברת נפשו בסוד עיבור בגופות של הדורות הללו שהם כרשעים לגבי דידיה – לכן "אחלק לו ברבים", רצה לומר שיקח שכר כנגד כולם, כיון שזיכה לכל הדורות – ובודאי שקול משה כנגד כל ישראל, כמו שאמרו רז"ל משה זכה וכו' זכות הרבים תלוי בו – "ואת עצומים יחלק", פירוש הוא יקבל חלקו מהקב"ה ממש, ושאר הצדיקים יקבלו על ידו, תחת אשר הערה למות נפשו בכל דור – ולזה כתיב "משה משה" בלי הפסק, לרמוז שבכל דור הוא בא – "ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא", שעל ידו נגמר לימחל חטא הדורות, וחטא אדם וחוה שהם רבים פירוש גדולים

וזהו שאמר הנה ישכיל עבדי (ישעיה נב, יג), הוא משה והוא משיח, כי שילה בגימטריא משה. ואמרו רז"ל (במ"ר יא, ג) כגואל ראשון כך גואל אחרון, וכן הדור שהולך הוא הדור שבא, וזהו שנאמר (מיכה ז, טו), כימי צאתך מארץ מצרים וגו', היה לו לומר אראך, או כימי צאתו, אלא רמז שאתה עצמך יצאת ממצרים, ואמר אראנו לומר שאתה הוא אותו הדור. ואמר הנה ישכיל וגו', כי המעלות יהיו בהדרגה, בתחלה ישכיל, ואחר כך ירום, ואח"כ ונשא, ואחר כך וגבה, ואח"כ מאד אותיות אדם, כי יהיה כמו אדם קודם חטאו, ואז יתוקן הכל וסוף המעשה בתחילת המחשבה, וזוהי היותר עליונה. והולך הפסוק ומגלה מה שיעבור עליו באלו הדורות, עד שבשביל כך ראוי לעלות לכל אותה מעלה. ואמר (ישעיה נב, יד), כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו, מאיש זה משה, מראהו ותארו זה קירון אור פניו שקרן אז, אך באלו הדורות בא באחד העם, ועליו מדברת כל הפרשה. ואמר מי האמין וכו' וזרוע ה' על מי נגלתה, פירושו אפשר שזהו שנגלה עליו זרוע ה', כמו שנאמר (דברים לד, יב), ולכל היד החזקה כו', ואמר ויתן את רשעים קברו, פירוש שנכנסת ונקברת נפשו בסוד עיבור בגופות של הדורות הללו שהם כרשעים לגבי דידיה. לכן אחלק לו ברבים, רצה לומר שיקח שכר כנגד כולם כיון שזיכה לכל הדורות. ובודאי שקול משה כנגד כל ישראל, וכמו שאמרו רז"ל (אבות ה, יח), משה זכה וכו' זכות הרבים תלוי בו. ואת עצומים יחלק, פירוש הוא יקבל חלקו מהקדוש ברוך הוא ממש, ושאר הצדיקים יקבלו על ידו, תחת אשר הערה למות נפשו בכל דור. ולזה כתיב (שמות ג, ד) משה משה בלי הפסק, לרמוז שבכל דור הוא בא. ואת פושעים נמנה והוא חטא רבים נשא, שעל ידו נגמר לימחל חטא הדורות, וחטא אדם וחוה שהם רבים פירוש גדולים, עד כאן מצאתי.

"ויתעבר ה' בי למענכם", היו לאחר שחטאו ישראל, אז ומשה עלה אל האלהים שהיא הבינה, והשיג אף שער החמשים – ואף שכל ישראל היו במעלה גדולה, היה משה עולה עליהם – ואז היה משה באספקלריא המאירה, אור בהיר מאור הגנוז, מאחר שהשיג גם כן שער החמשים – על שזכה בקבלת תורה לכל נ' שערי בינה נתקיים שם הבל, כי משה גלגול הבל, וכבר לקח ה'ה' לשמו דהיינו משה, עתה עלה בהר הבוער באש עד ל"ב השמים, שהם ל"ב נתיבות חכמה מצד השפעתם לבינה – כי כשזכה לכל נ' שערי בינה ממילא קיבל השפעתו ל"ב נתיבות חכמה, הרי נשלם שם 'הבל', וגם ב'ה' הוסיף הארה בה' חומשי תורה – בהאר"י ז"ל, ב'עלותי ה'הרה ל'קחת ראשי תיבות הב"ל – והנה משה רבינו ע"ה עניו מכל אדם, לפי גדולתו ענותנותו – וכן היה הילל נשיא בישראל והיה עניו גדול, כי היה ענף ממשה רבינו ע"ה, לכך חי ק"ך שנה כמו משה רבינו ע"ה

והנה ויתעבר ה' בי למענכם היו לאחר שחטאו ישראל, אז ומשה עלה אל האלהים שהיא הבינה, והשיג אף שער החמשים. ואף שכל ישראל היו במעלה גדולה, היה משה עולה עליהם. וזהו סוד אנכי עומד בין ה' וביניכם, וכבר ידוע כי סוד אנכי בבינה, וכמו שאמר אנכי אגאל (רות ד, ד), והבינה היא היובל הדרור. ואז היה משה באספקלריא המאירה, אור בהיר מאור הגנוז, מאחר שהשיג גם כן שער החמשים. ובזה יובן מה שנאמר (דברים ה, ד), פנים בפנים דיבר ה' עמכם, משמע שלא היה הפסק ביניהם, ואיך אמר אנכי עומד בין ה' וביניכם. אלא משה רבינו ע"ה לא הוה הפסק, כי הוא לא היה מחיצה רק אור בהיר וזהיר. ועל שזכה בקבלת תורה לכל נ' שערי בינה נתקיים שם הבל, כי משה גלגול הבל כנודע. וכבר לקח ה'ה' לשמו דהיינו משה, עתה עלה בהר הבוער באש עד ל"ב השמים, שהם ל"ב נתיבות חכמה מצד השפעתם לבינה. כי כשזכה לכל נ' שערי בינה ממילא קיבל השפעתו ל"ב נתיבות חכמה, הרי נשלם שם 'הבל'. וגם ב'ה' הוסיף הארה בה' חומשי תורה. ומצאתי בקונטרסי האר"י ז"ל, ב עלותי ה הרה ל קחת ראשי תיבות הב"ל. והנה משה רבינו ע"ה עניו מכל אדם, לפי גדולתו ענותנותו. וכן היה הילל נשיא בישראל והיה עניו גדול, כי היה ענף ממשה רבינו ע"ה, לכך חי ק"ך שנה כמו משה רבינו ע"ה. ותמצא בע"ב שמות של ויסע ויבא ויט, שני שמות סמוכין מה"ש לל"ה הם אותיות מש"ה הל"ל. וכן בכאן נרמז ה הרה ל קחת ל וחות ראשי תיבות הל"ל. וכן ל קחת ל חות ה אבנים גם כן ראשי תיבות הל"ל. ושניהם לפי גדולתן ענוותנותן. וזהו רמז על הארץ הראך את אשו הגדולה, במי נתקיים התורה שנתנה באש, במי שמשפיל את עצמו כארץ. וההר בוער באש עד לב השמים, ומשה עלה לשם וזכה ללב, ול"ב עם ה' חומשי תורה נשלם הבל הנתגלגל במשה.

"את הקול מתוך החושך וההר בוער באש", כמעט החושך והאש הם שני הפוכים – יש בזה סוד, כי האש שהוא שלהבת, 'שלהבת' אותיות 'הבל' 'שת' שהם מגולגלים במשה רבינו ע"ה, והחושך ירמוז על קין שהלך חשיכים – על פי הסוד של האר"י ז"ל, ענין אדם וחוה וקין והבל – אדם הוא מחכמה, ופירש 'חכמה' 'כח' 'מה', פירוש הנשמה וכח דזעיר הנקרא 'מה' בגימטריא 'אדם' – חוה היא מבינה אם כל חי – קין והבל הם מהדעת – הבל מצד החסדים, ה' ב"ל ל"ב נתיבות חכמה – וקין ה' גבורות שבו מצד הבינה, הנקרא קן ובית לחכמה ויש בה בחינת חכמה גם כן – ולזה ה'י' שהיא מהחכמה היא בין שתי אותיות קן, וזהו סוד ודרור קן לה – וקין היה מצד חוה – קין בגימטריא ק"ס, אהי"ה דיודי"ן, לכן יש בקין 'ן' ארוכה רמז לנ' שערי בינה – 'הבל' ה' פעמים ל"ב בגימטריא 'קין', רק שקין מגולה והבל סתום, והם כלולים זה בזה – ('קרח' 'הבל' בגימטריא מש"ה ) – אך בקין גובר בחינת בינה ובהבל חכמה, ושניהם בסוד הדעת

והנה כתיב את הקול מתוך החשך וההר בוער באש (דברים ה, כ), וכמעט החשך והאש הם שני הפוכים. אבל נראה דיש בזה סוד, כי האש שהוא שלהבת, 'שלהבת' אותיות 'הבל' 'שת' שהם מגולגלים במשה רבינו ע"ה, והחושך ירמוז על קין שהלך חשיכים. ויתבאר זה על פי הסוד שמצאתי בקונטרס האר"י ז"ל, וזה לשונו, ענין אדם וחוה וקין והבל. אדם הוא מחכמה, ופירש 'חכמה' 'כח' 'מה', פירוש הנשמה וכח דזעיר הנקרא 'מה' בגימטריא 'אדם'. חוה היא מבינה אם כל חי. קין והבל הם מהדעת. הבל מצד החסדים, ה' ב"ל ל"ב נתיבות חכמה. וקין ה' גבורות שבו מצד הבינה, הנקרא קן ובית לחכמה ויש בה בחינת חכמה גם כן, ולזה ה'י' שהיא מהחכמה היא בין שתי אותיות קן. וזהו סוד ודרור קן לה, [וה'ק' דקן רבתי] פירוש דרור שהיא הבינה, יובל חרות קן לה שהיא קן לחכמה. וקין היה מצד חוה, וזה סוד (בראשית ד, א), ותאמר קניתי איש את ה', כלומר אני קניתי ולא אדם. ולזה היה בכור, משל לשפופרת שפיה צר וכו', טפת אדם שהוא הבל נכנס תחילה, ואח"כ הזריעה היא את קין, וכשיצאו יצא קין הראשון. קין בגימטריא ק"ס, אהי"ה דיודי"ן, ולכן יש בקין 'ן' ארוכה רמז לנ' שערי בינה. 'הבל' ה' פעמים ל"ב בגימטריא 'קין', רק שקין מגולה והבל סתום, והם כלולים זה בזה. [הגהה, לעיל בפרשת קרח כתבתי, 'קרח' 'הבל' בגימטריא משה] . אך בקין גובר בחינת בינה ובהבל חכמה, ושניהם בסוד הדעת.

האר"י כתב "לכו אל יוסף כל אשר יאמר אליכם תעשו", אמרו רז"ל כי יוסף מל אותם – סוד הדבר, אותם ק"ל שנה שהיו ישראל במצרים קודם לידת משה רבינו ע"ה, היו להביא להציל אותם ניצוצות של קרי של אדם הראשון, לכן נידונו בעבודה לצרפם וללבנם. – ניצוצות אלו באו תחלה בדור המבול ובדור הפלגה, גם הם חטאו כו' כענין אדם והיו משחיתים זרעם – אותם ניצוצות שהיו בני בניהם ואותם אשר יצאו בדור המבול, הנה אלה היו סוד אלו מצריים שמל יוסף והחזירם אל הקדושה בסוד ברית העליון, לפי שיצאו משם בסוד קרי – וזהו "את העם העביר אותם לערים מקצה גבול מצרים" – כי אלו שהעביר יוסף הם אותם שמל וטלטלם לצרפם וללבנם, ואלו הם הערב רב

ומצאתי בקונטרס האר"י שכתב וזה לשונו, לכו אל יוסף כל אשר יאמר אליכם תעשו וכו'. כבר הודעתיך מה שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר צא, ה) כי יוסף מל אותם. וסוד הדבר, דע כי הודעתיך שאותם ק"ל שנה שהיו ישראל במצרים קודם לידת משה רבינו ע"ה, היו להביא להציל אותם ניצוצות של קרי של אדם הראשון. ולכן נידונו בעבודה לצרפם וללבנם. וגם הודעתיך כי ניצוצות אלו באו תחלה בדור המבול ובדור הפלגה, גם הם חטאו כו' כענין אדם והיו משחיתים זרעם כנודע. והנה אותם ניצוצות שהיו בני בניהם והנה אותם אשר יצאו בדור המבול, הנה אלה היו סוד אלו מצריים שמל יוסף והחזירם אל הקדושה בסוד ברית העליון, לפי שיצאו משם בסוד קרי. וזהו את העם העביר אותם לערים מקצה גבול מצרים כו', כי אלו שהעביר יוסף הם אותם שמל וטלטלם לצרפם וללבנם, ואלו הם הערב רב, עכ"ל.

מי הוא הגורם לזה – מה כתיב באהרן תורת אמת היתה בפיהו – תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים, והלא עיכב עד שיבוא משה – יש אומרים כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב כל אלהי נכר קיים יעקב התורה קודם שנתנה לבניו כך נתכוון אהרן – ואעפ"כ העלה עליו הכתוב כאלו עבד ע"ז – אם כן הרי לך לפניך שאהרן עשה מה שיעקב עשה – ועדיין לא שבנו מטעותינו מאחר שהגרים עשו העגל ואם כן חס ושלום להתרעם על מה שקבלו הגרים וכענין שפירש רש"י גבי שחת עמך שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת שידבקו גרים אם כן לא יפה עשו שקבלו הגרים – שור בזכות אברהם כי למדו מאברהם לקבל גרים כמאמר רז"ל על נאספו עם אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב, אלא אברהם שהיה ראש לכל הגרים והיה מגייר גרים כענין ואת הנפש אשר עשו בחרן, וזכות זה בא להם מאברהם, ומשום הכי קאמר שור בזכות אברהם – "אברהם ראש לגרים" – יצחק ראש לנמולים לח' ימים

והשתא שפיר דורש מאחר שראה הפסוק שפתח בשור שנעשה מתועבה והוקשה לו והא אין קטיגור נעשה סניגור על כן אמר מי הוא הגורם לזה, עז זה יעקב כמבואר בתנא דבי אליהו וילקוט הביאו פרשת כי תשא (רמז שצא פסוק וישב העם), מה כתיב באהרן תורת אמת היתה בפיהו, וכי תעלה על דעתך שאהרן עבד אלילים והלא עיכב עד שיבוא משה, ויש אומרים כדרך שנתכוון יעקב אבינו ויתנו אל יעקב כל אלהי נכר קיים יעקב התורה קודם שנתנה לבניו כך נתכוון אהרן, ואף על פי כן העלה עליו הכתוב כאלו עבד עבודה זרה וכו', ואם כן הרי לך לפניך שאהרן עשה מה שיעקב עשה, ולזה הטעם דורש המדרש עז בזכות יעקב הוא שעמדה לו שלא נחשב לו לעבירה ולכן מקריבין ממנו, ועדיין לא שבנו מטעותינו מאחר שהגרים עשו העגל ואם כן חס ושלום להתרעם על מה שקבלו הגרים וכענין שפירש רש"י גבי שחת עמך שחת העם לא נאמר אלא עמך ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת שידבקו גרים אם כן לא יפה עשו שקבלו הגרים, ולכן מסיק שור בזכות אברהם כי למדו מאברהם לקבל גרים כמאמר רז"ל (סוכה מט, ב) על נאספו עם אלקי אברהם ולא אלקי יצחק ויעקב, אלא אברהם שהיה ראש לכל הגרים והיה מגייר גרים כענין ואת הנפש אשר עשו בחרן, וזכות זה בא להם מאברהם, ומשום הכי קאמר שור בזכות אברהם. ומה שדורש כשב בזכות יצחק כוונתו לפי דרשת רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שוין, אדם נמול לשמונה ימים, וזה היה זכותו של יצחק שנתן זמן לקרבן כזמן שיש במילה ח' ימים, וידוע המדרש (חגיגה ג:) אברהם ראש לגרים, יצחק ראש לנמולים לח' ימים, אם כן זכותו גרם שזמן הקרבת הקרבן כזמן המילה.

המשך הספר בדף הבא