פרק א

מאמר פקודא חמישאה

[א]) צריך לעסוק ולעמול בתורה בכל יום לתקן נפשו ורוחו

פקודא חמישאה וכו': המצוה החמישית כתוב, ישרצו המים שרץ נפש חיה, במקרא הזה יש שלש מצות, אחת לעסוק בתורה, אחת לעסוק בפריה ורביה, ואחת למול לשמונה ימים ולהעביר משם את הערלה וצריך לעסוק בה בכל יום לתקן נפשו ורוחו.

ב) העוסק בתורה מתתקן בנשמה קדושה וזוכה להיות כמלאכים הקדושים

דכיון דבר נש וכו': מכיון שהאדם עוסק בתורה, הוא מתתקן בנשמה אחרת קדושה, שכתוב, שרץ נפש חיה. שפירושו, נפש מחיה ההיא הקדושה, שהיא המלכות, כי כשהאדם אינו עוסק בתורה, אין לו נפש קדושה, הקדושה שלמעלה אינה שורה עליו, וכשהוא עוסק בתורה, באותו הרחש שדובב בה, זוכה לנפש חיה ההיא, ולהיות כמלאכים הקדושים.

ג) ע"י שעוסק בתורה - אז רוח נכון חדש בקרבו

דכתיב ברכו וגו': שכתוב ברכו ה' מלאכיו. אלו הם העוסקים בתורה, שנקראים מלאכיו בארץ. וזהו שכתוב, ועוף יעופף על הארץ. זה הוא בעולם הזה. ובעולם ההוא, למדנו שעתיד הקב"ה לעשות להם כנפים כנשרים לשוטט בכל העולם שכתוב, וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים.

ד) והיינו דכתיב ועוף וגו': וזהו שכתוב, ועוף יעופף על הארץ. כי התורה שנקראת מים ישרצו ויוציאו רחש של נפש חיה ממקומה של חיה ההיא שהיא המלכות. ימשכו אותה למטה כמו שלמדנו. ועל זה אמר דוד לב טהור ברא לי אלהים, לעסוק בתורה ואז, ורוח נכון חדש בקרבי.

פרק ב

מאמר תפלה לעני

אם התפילה אינה שלימה אז רודפים אחריה ע' אלף רבוא מלאכי חבלה רח"ל

א) ואי צלותא לאו איהי שלימא, כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה, כד"א כל רודפיה השיגוה בין המצרים ואם התפילה אינה שלימה, כמה מלאכי חבלה רודפים אחריה כמ"ש כל רודפיה וכו'. ובגין דא מצלין: והוא רחום יכפר עון, דא ס"מ דאיהו נחש. ולא ישחית, דא משחית. והרבה להשיב אפו, דא אף. ולא יעיר כל חמתו דא חמה. ומשום זה מתפללים, והוא רחום וכו' שהוא כנגד ד' קליפות: יכפר עון, הוא כנגד ס"מ שהוא הנחש ולא ישחית, הוא כנגד הקלי' הנקראת משחית. והרבה להשיב אפו הוא כנגד הקלי' הנקראת אף. ולא יעיר כל חמתו הוא נגד הקלי' הנקראת חמה. ואנו מתפללים בגין דלא ירדפון בתר צלותא, שד' הקליפות הנ"ל לא ירדפו אחרי התפילה. וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו, וכמה מלאכי חבלה תלוים באלו ד' הקליפות הנ"ל. שבעה ממנן אנון, ותליין ע', ובכל רקיעא אינון מקטרגין, ותליין מנייהו ע' אלף רבוא, שבעה ממונים הם, ותלוים בהם שבעים ואו ע' ממונים מקטרגים בכל רקיע ורקיע, שהתפילה עוברת דרכו, ואז תלוים מהם שבעים אלף רבוא מלאכי חבלה.

ב) ואי צלותא סלקא שלימה בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא, אתמר בהו, וראו וגו' ואם התפילה עולה בשלימות שהיא בטלית של מצוה ותפילין על ראש וזרוע, אז נאמר בהם וראו כל עמי הארץ וגו'. שם ה' אוקמוה דאיהי תפילין דרישא, ומאן דחזי שם הוי"ה על רישא בצלותא דאיהי אדני, מיד כלהון ברחין הה"ד יפול מצדך אלף, שם ה' בארוהו שהוא תפילין של ראש, וכל הרואה את שם הויה על הראש, בהתפילה שהיא שם אדנ"י, תיכף בורח, וז"ש יפול מצדך אלף.

ג) דוד המלך ע"ה כשראה צער השכינה השתתף בצערה והתפלל עליה – כשראה שישראל חוזרים בתשובה בשמחה תיקן עשרה מיני תהלים – ואח"כ אמר תפילה לדוד הטה ה' אזנך ענני.

ג) ויעקב, בגין דחמא ברוחא דקודשא, דוחקא גלותא בתראה בסוף יומיא אמר ויירא יעקב מאד ויצר לו: ומשום שראה יעקב ברוח הקודש, את הדוחק שבגלות האחרון באחרית הימים, נאמר עליו, ויירא יעקב מאד ויצר לו. ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין, כד"א וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ברישא בגלותא דאדום, ואת לאה וגו' ויחלק את העם הקדוש בגלות לג' בחינות, כמ"ש וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, דהיינו בראש, בגלות אדום ואת לאה וגו'.

ד) דוד המלך ע"ה ראה את הגלות חרבה ויבשה היה לוקח חלק בצער השכינה – אחר שראה שישראל חוזרין בתשובה תיקן עשרה מיני תהלים – מגלה סודות נוראות בפרקי תהלים, תפלה לעני כי יעטוף, ותפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני.

ד) ודוד בגין גלותא אמר, רעב ועיף וצמא במדבר, בגין דחמא שכינתא חרבה יבשה הוה נטיל צערא בגינהא: ועל הגלות הזה, אמר דוד על השכינה, רעב ועיף וצמא במדבר, משום שראה אותה חרבה ויבשה היה לוקח חלק בצער השכינה. פירוש, אע"פ שבחינת דוד עצמו, הוא מחזה ולמעלה, כי הוא מבני לאה וענין גלות אדום הוא על בחינת מלכות דמלכות שמחזה ולמטה השתתף בצערה והתפלל עליה אע"פ שאינה בחינתו עצמו.

לבתר דחמא דהדרין ישראל בתשובה בחדוה תקין עשר מיני תהלים, ובסוף כלהו, אמר תפלה לדוד וגו', אחר שראה את ישראל חוזרים בתשובה בשמחה, תיקן עשרה מיני תהלים ובסוף כולם אמר תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני. (ה"ג בתק"ח) חזא דכולהו צלותין דנגונא הוו מתעטפין קדם מלכא ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני, ראה שכל התפילות שהם בניגון היו מתאחרות להתקבל לפני המלך, ולא היו נכנסות אליו עד שנכנס תפלת העני. ובגין דא צלותא דעני אקדים לכלהו, ומשום זה הקדים תפלת העני לכל התפילות פירוש, כי אחר שישראל חזרו בתשובה, והעלו מ"ן ע"י תורה ומעש"ט והחזירו את זו"ן פב"פ, כי נשלמה בנין פרצופה של הנוקבא, הנה אז תיקן דוד עשרה מיני תהלים (כמ"ש בת"ז תק' י"ג) שהם כנגד עשר ספירות דנוקבא והנה מובא לעיל שג' בחינות הן בע"ס דפרצוף הנוקבא, שהן: לאה, רחל ושפחות. ובזמן שתא אלפי שני רק לאה ורחל, שהם ט"ס שלה, יכולות להתתקן בשלימות, אבל בחינת השפחות שהיא מלכות שלה, לא תתקנה בכל השלימות רק בגמר התיקון. וע"כ נקראת המלכות הזאת בשם אחרית הימים ולפי זה נמצא שרק ט' מיני תהלים שהם כנגד לאה ורחל, תיקן בשלימות הראוי, אבל העשירית, שהיא כנגד המלכות לא היה יכול דוד יכול לתקן כראוי לה.

וזה אמרו, ובסוף כלהו אמר תפלה לדוד וגו' כי עני ואביון אני, כלומר, שבסוף כלהו, שהיא כנגד המלכות לא היה יכול לתקן אותה ולומר תהלים בניגון כראוי, וע"כ אמר תפלה בלא ניגון, ואמר שבבחינה זו הוא עני ואביון, ואינו יכול להמשיך לה שום שפע, וזהו מטעם הנ"ל, כי היא עומדת להתתקן רק בגמר התיקון, ולא מקודם לכן.

אמנם עכ"ז יש לה תיקון במקצת גם בשתא אלפי שני מטרם גמר התיקון, כמ"ש הזהר לפנינו, בסוד עטיפא דמצוה. ולא עוד, אלא מטרם שבחינה אחרונה זו מקבלת תחלת תיקונה הזה, לא יעשה שום תיקון גם בט"ס הראשונות של המלכות וזה אמרו חזא דכלהו צלותין דניגונא הוו מתעטפין קדם מלכא ולא הוו עאלין עד דייעול צלותא דעני. ראה שכל התפילות השלימות, שהם בניגון, דהיינו הט' מיני תהלים, שהם כנגד ב' בחינות הראשונות דנוקבא, לאה ורחל, אשר ראויות לקבל כל תיקוניהם גם בשתא אלפי שני, ועכ"ז הן מתאחרות מליכנס לפני המלך, ולא יכנסו לקבל תיקונם עד שבחינה ג' האחרונה, שהוא מלכות שלה הנקראת תפלה לעני תכנס מתחלה, לקבל את תחילת התיקון שלה הנ"ל בסוד עטופא דמצוה, וז"ש, הה"ד תפלה לעני כי יעטוף דעטף כל צלותין קדמאי עד דעאל צלותא דעני, וז"ש תפלה לעני כי יעטוף, שפירושו, שהעני מעטף ומאחר כל התפילות הקודמות עד שנכנס תפלתו תפלת העני יעטוף, פירושו יאיר מלשון העטופים ללבן ובגין דא צלותא דעני אקדים לכלהו, וע"כ נמצא שמקדים תפלת העני לכל התפלות, ולכן נאמר תפלה לעני כי יעטוף, משום שהוא צריך להכנס מקודם, הוא נמצא מעטף האחרים.

ה) מאן צלותא דעני דא צלותא דערבית דאיהי רשות בפני עצמה בלא בעלה: ושואל מי הוא תפלת העני, ואומר שהוא תפלת ערבית, שהיא הנוקבא, בעת שהיא רשות בפני עצמה כי אז הנוקבא היא בלי בעלה ובגין דאיהי בלא בעלה איהי עניה יבשה ברשות כל אינש, (ה"ג בתק"ח) ומשום שהיא בלי בעלה היא עניה ויבשה בלי שפע, והיא ברשות כל אדם. כלומר שכל אחד משעבד אותה עם דרכיו ומעשיו. דא זרעא דיעקב דאיהו ברשות כל אומין דעלמא וזה הוא זרעו של יעקב, שהם ברשות כל אומות העולם, שכל האומות משעבדות אותם תחת רשותם, ודמיא לצלותא דערבית וזה דומה לתפלת ערבית, שכמו שהנוקבא מבחינת תפלת ערבית, היא ברשות כל אדם, כן זרעו של יעקכ הם בגלות ברשות אומות העולם.

[י]) וצלותא דשבת איהי צדקה לעני, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, שמש בשבת צדקה לעניים: ותפלת שבת איהי צדקה לעני, כמו שבארוה בעלי המשנה שמש בשבת צדקה לעניים.

ובג"ד צריך בר נש למהוי איהו כעני לתרעא דמלכא בצלותא דעמידה בכל שית יומין דחול בגין שכינתא: וע"כ צריך האדם לעשות עצמו כעני בשער המלך, בתפילה דעמידה של כל ששת ימות החול, בשביל השכינה. דהיינו להשתתף בצער השכינה כמו דוד. ומתעטף לה בעטופא דמצוה דציצית, כעני ויהא בתפילין כאביון לתרעא דהיכלא דאיהי אדנ"י, דהכי סליק לחושבן היכל. ומתעטף בעטיפת מצוה, דהיינו בטלית מצויצת, כמו עני, ויהיה בתפילין כאביון, בשער המלך: שהיא אדנ"י בגי' ס"ה כמספר היכל.

ז) וכד אפתח פומיה בצלותא דערבית נשרא קא נחית ביומין דחולין לקבלא בגדפהא צלותא דליליא: וכשאדם פותח פיו, בימות החול, בתפלת ערבית, יורד הנשר, לקבל בכנפיו את תפלת הלילה. ודא נוריאל, אתקרי אוריאל מסטרא דחסד, ונוריאל מסטרא דגבורה דאיהו נור דליק, דאתמר ביה נהר דינור. ונשר הזה נקרא נוריאל כי אוריאל הוא נקרא מצד החסד, ונוריאל הוא נקרא מצד הגבורה, להיותו אש דולק, שנאמר בו נהר דינור נפיק מן קדמוהי.

ח) ובצלותא דשחרית אריה נחית לקבלא צלותא, בדרועוי וגדפוי, דד' גדפין אית לכל חיה, דא מיכאל: ובתפלת שחרית יורד האריה לקבל התפלה בזרועיו וכנפיו, כי ד' כנפים יש לכל חיה, וזהו מלאך מיכאל. ובצלותא דמנחה, שור נחית לקבלא צלותא הקרנוי וגדפוי, ודא גבריאל. בתפלת המנחה, יורד השור לקבל התפלה, בקרניו וכנפיו, וזהו המלאך גבריאל.

ט) ובשבת נחית קב"ה בתלת אבהן לקבלא בת יחידא דיליה בהון, ובשבת יורד הקב"ה בסוד ג' אבות חג"ת, שמחזה ולמעלה דזו"ן לקבל בהם הבת יחידה, דהיינו התפלה שהיא הנוקבא. דהיינו כנ"ל בדיבור הסמוך שביום השבת החיות עלאין, חג"ת שלמעלה מחזה, הן נושאות את הנוקבא לזווג, הרי שהקב"ה, דהיינו הז"א מקבל את הבת יחידא עם תלת אבהן, שהם חג"ת, חיות עלאין, כמבואר. ודא רזא דשבת, ש' ב"ת, בג' אבהן מקבל קב"ה לצלותא. דאיהי שבת, בת יחידא דיליה, וזהו סוד השבת, שהיא נוטריקון ש' ב"ת, שג' קוין שבש' רומזים על ג' אבות חג"ת. כי בג' אבות מקבל הקב"ה את התפלה, שהיא שבת בת יחידה שלו. דהיינו בג' חיות עלאין שמחזה ולמעלה, הקראות מרכבתא עלאה. כמ"ש והולך.

בההוא זמנא, חיוון עלאין דאתקריאו בשמא דהוי"ה, פתחין ואמרין שאו שערים ראשיכם וגו'. בעת ההוא, חיות העליונות הנקראות בשם הוי"ה פותחות ואומרות, שאו שערים ראשיכם וגו' ויבא מלך הכבוד.

י) בההוא זמנא מתפתחין ז' היכלין: היכל קדמאה היכלא דאבה, תנינא היכלא דיראה, תליתאה וכו': באותה שעה נפתחים ז' היכלות: היכל הא' הוא היכל אהבה, הב' היכל היראה, הג' היכל הרחמים, הד' היכל הנבואה מבחינת אספקלריא המאירה, הה' היכל הנבואה מבחינת האספקלריא שאינה מאירה, הו' היכל הצדק, הז' היכל הדין. והם כנגד ז"ס חג"ת נהי"מ, היכל האהבה, הוא כנגד החסד, היראה, הוא כנגד גבורה, הרחמים כנגד תפארת, אספקלריא המאירה, כנגד נצח, שאינה מאירה כנגד הוד, הצדק כנגד יסוד, הדין כנגד מלכות.

יא) ועלייהו אתמר, בראשית ברא שית, אלקים היכלא שביעאה: ועליהם אמרו, אשר בראשית הוא נוטריקון ברא שית דהיינו ששה היכלות, אלקים, הוא היכל השביעי, ואינון ז' היכלין לתתא, וז' היכלין לעילא: (בתק"ח) והם ז' היכלות מחזה ולמטה, וז' היכלות מחזה ולמעלה. ולקבלייהו שבעה קלין דהבו לה', וי"ח אזכרות דביה, דבהון שט קב"ה בי"ח עלמין: וכנגדם הם הז' קולות שיש בהמזמוןר הבו לה' בני אלים, והי"ח אזכרות, דהיינו י"ח שמות הוי"ה, הנמצאות בו, שבהם הקב"ה משוטט בי"ח עולמות בסו"ה רכב אלקים רבותים אלפי שנאן, שהם י"ח רבוא עולמות. וכמה נטורי תרעין אית להיכלין, דבמקבלין צלותין, וכל צלותין, וכל צלותא לא תעול אלא במדה במשקל: וכמה שומרי שערים נמצאים אל ההיכלת, שהם מקבלים התפלה, וכל תפלה אינה נכנסת אלא במדה ומשקל.

יב) ולית מאן דקאים קמי תקעא דצלותא, ועליה אתמר לא יבושו וגו' דאיהי תרעא דמלכא: ואין מי שיעמוד לפני שער התפלה, למנוע אותה מלהתקבל, ועליו נאמר, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, בשער פירושו בשער המלך, דהיינו שער ההיכל. בגין דצלותא איהי מצוה ודא שכינתא, ואורייתא דא קב"ה, לא צריך הפסקה בינייהו: משום שהתפלה היא מצוה, והיא השכינה, דהיינו הנוקבא דז"א, ותורה שהוא הקב"ה דהיינו ז"א, אסור שתהיה הפסקה ביניהם, דהיינו שצריכים להבריח הקליפות המפסיקים בין קב"ה ושכינתיה, בסו"ה ונרגן מפריד אלוף וזה נעשה ע"י המשכת המוחין במדה ומשקל כנ"ל.

וצריך לסלקא תורה ומצוה בדחילו ורחימו דכל פקודין דעשה ולא תעשה, כלהו תליין משם הוי"ה: וצריכים להעלות התורה והמצוה, על ידי יראה ואהבה, כי כל מצות עשה, ומצות לא תעשה, תלוים כולם בשם הוי"ה. כמה דאוקימנא רזא דא, שמי עם י"ה שס"ה מצות לא תעשה, וזה זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה, והא הכא שס"ה ורמ"ח. כמו שביארו את סוד הזה, אשר, מספר אותיות שמי, שהם ש"נ עם מספר אותיות י'ה שהם ט"ו עולים ביחד בגי' שס"ה, שהם שס"ה מל"ת, ומספר זכר"י שהיא רל"ז עם עם מספר ו"ה שהוא י"א עולים ביחד רמ"ח, שהם רמ"ח מצות עשה. והרי יש כאן בשם הוי"ה, שס"ה ורמ"ח, דהיינו שס"ה בי"ה ורמ"ח בו"ה, הרי שתרי"ג המצות כולן תלויות בשם הוי"ה.

יג) ואנון רמ"ח תיבין דקריאת שמע, ואתיהיבו מרחימו ודחילו דאת ה', ובק"ש יש רמ"ח תיבות, וניתנו מאהבה ויראה שבאות ה' דשם הוי"ה.

ובגין דא תקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה, ומשום זה תיקנו לברך קודם ק"ש הבוחר בעמו וכו' להורות שאנו ממשיכים בק"ש רק בחינת האהבה בלבד, שה"ס רמ"ח מ"ע. ואנון כלילן באברהם, דאתמר ביה, זרע אברהם אוהבי. ואלו רמ"ח מצות עשה כלולות באברהם, כי אברהם בגי' רמ"ח, ואברהם הוא בחי' אהבה, שנאמר בו זרע אברהם אוהבי.

יד) ישראל דסליק ביוד הא ואו הא: (זה הוא אמצע ענין, כי חסר כאן איזה שורות ותמצא אותן בתיקונים חדשים דף ק"ח טור ד' שורה כ"ד וז"ל אחר זרע אברהם אוהבי). תפילין אינון עז דאתיהיבו מיראה דאיהו לשמאלא, ודא פחד יצחק, דתמן כל מקטרגין סלקין, ומתבע כל דינין, ובג"ד ובזרוע עוזו דא תפילין, י"ה ביראה, ו"ה באהבה, הה"ד אהבו את ה' כל חסידיו. תפארת הוי"ה כליל כלא, ובג"ד אתמר ביעקב, והנה הוי"ה נצב עליו, דאיהו עמודא דאמצעיתא. לבתר דאתקרי ישראל, סליק ביוד הא ואו הא. תפילין נקראים עז, כי נתנו מיראה שהוא לשמאל, וזה הוא השם פחד יצחק, כי כל המקטרגים עולים שם לתבוע כל הדינים שבעולמות. ומשום זה אמרו שהכתוב ובזרוע עוזו, קאי על תפילין, כי י"ה הוא בחינת יראה, ו"ה הוא בחינת אהבה. וז"ש אהבו את ה' כל חסידיו, שפרושו, המשכת מוחין זו"ק שהם ו"ה.

ורזא דמלה, ישראל עלה במחשבה להבראות, מחשבה חשב-מ"ה, ותשכח ביה שמא קדישא, וסוד הדבר, דהיינו של הוי"ה במילוי אלפין, הוא מה שאמרו ישראל עלה במחשבה להבראות, אשר מחשבה הוא נוטריקון חש"ב מ"ה, שבחשבון מ"ה, דהיינו הוי"ה במילוי אלפין, נמצא בו שם הקדוש.

ובגין יעקב דאיהו ישראל אתמר ויברא אלקים את האדם בצלמו, בדיוקנא דמאריה. ובשביל יעקב, שהוא נקרא ישראל בגדלות, נאמר בו ויברא אלקים, וגו'.

טו) בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו בני בכורי ישראל ואיהו עץ החיים ואיהו אילנא דמזון לכלא ביה, כי בנים חיים ומזונות נמשכים לתחתונים רק מצד עמוד האמצעי שהיא נקרא בני בכורי ישראל, והוא נק' עץ החיים וכן מכנהו הכתוב (דניאל ד' ט') בשם אילנא דמזון דכולא ביה. ובגין דא אינון ישראל מזונא דיליה, צלותא דחשיבא לקרבנא, (ויש כאן חסרים ובלבול דברים וצ"ל) ובגין דשכינה אינון ישראל לתתא חיים דילה אורייתא מזונא דילה, צלותא דחשיבא לקרבנא, ובגלותא אתמר הבה לי בנים, ובשביל השכינה שהיא רק בתחתונים, נחשבים ישראל למטה לחיים שלה, של השכינה, והתורה נחשבה למזונות שלה, והתפלה, הנחשבת לקרבן, דהיינו המקרבה את השכינה לזווג אם ז"א נאמר עליה בגלות, שאומרת אל ז"א בעלה הבה לי בנים. פירוש שהולך ומבאר ענין בני חי ומזוני, שעמודא דאמצעיתא, שהוא ישראל, משפיע אל השכינה, בשביל התחתונים, ואומר שהשפעות החיים אל השכינה, ה"ס בני ישראל התחתונים הממשיכים חייהם מהשכינה, והשפעת סודות התורה בשביל התחתונים נחשב למזונות השכינה, והתפלה, שה"ס זווגה עם הז"א, ממשכת בנים שה"ס נשמות ישראל בשביל התחתונים שעליה הכתוב אומר הבה לי בנים.

טז) ושכינתא איהו קרבנא דקב"ה, דמקבל לה בימינא ושמאלא וגופא (ויחודא דיליה עמה בצדיק, דאיהו אות תפילין ואת שבת ויו"ט). והשכינה היא קרבן של הקב"ה בעת שמקבל לה בימין ושמאל וגוף והיחוד שלו עמה, הוא על ידי הצדיק שהוא יסוד הנקרא אות, והוא אות תפילין ואות שבת ויו"ט.

וכד סלקא לגביה צריך לאכללא עמיה כל עשר ספירן דלית קדושה פחות מעשרה דאיהי קדושה דיליה (ברכה דיליה יחודא דיליה). וכשהתפלה, שהיא השכינה, עולה אל הז"א, צריכים לכלול אותה עמו בכל עשר הספירות, כי אין קדושה פחות מעשרה, שהיא קדושה שלו, וברכה שלו ויחוד שלו.

אם חויא בעי לקטרגא לצלותא צריך למעבד ליה קירטא, ורזא דמלה זרקא מקף שופר הולך סגולתא, אם הנחש רוצה לקטרג על התפלה, צריכים לעשות כנגדו זריקת קירטא, שפירושו אבן הקלע, וסוד הדבר זרקא מקף שופר הולך סגולתא, כמ"ש לפנינו במאמר ר"ש.

פרק ג

מאמר קץ כל בשר

א) ויאמר אלקים וגו': רבי יהודה פתח, הודיעני ה' קצי וגו': אמר דוד לפני הקב"ה, שני קצים הם, אחד לימין ואחד לשמאל, והם שני דרכים לבני אדם ללכת בהם לעולם האמת.

ב) קץ לימינא וכו': יש קץ לימין. כי כתוב לקץ הימין. ויש קץ לשמאל, כי כתוב קץ שם לחשך וגו' אבן אופל וצלמות. מהו ולכל תכלית הוא חוקר, מו הוא החוקר, אלא ההוא קץ שהוא לשמאל, הוא החוקר, שהוא מחשיך פניהם של הבריות. פירוש סיום האצילות נקרא קץ, ויש בו בחינת ימים המאיר ממטה למעלה. והוא קדוש ונקרא קץ הימין. ויש בו בחינת שמאל, ששם נאחז הס"א להמשיך האור ממעלה למטה. והוא בחינת מלאך המות. (כמ"ש בהקדמת הזהר דף קס"ב אות ר"י).

ג) קץ לימינא כדקאמרן וכו': הקץ לימין הוא כמו שאמרנו, שכתבו לקץ הימין, אמר לו הקב"ה לדניאל, ואתה לך לקץ ותנוח, א"ל דניאל בעולם הזה או בעולם האמת, א"ל בעולם האמת. כמש"ה ינוחו על משכבותם. אמר לו בשעה שיקומו מעפר, דהיינו בתחית המתים, אקום ביניהם או לא, א"ל ותעמוד, א"ל דניאל, יודע אני שיקומו, לתחית המתים, כתות כתות, מהם צדיקי אמת ומהם רשעי עולם ואיני יודע עם מי מהם אקום, א"ל לגורלך, היינו עם הצדיקים, א"ל והרי אמרת ואתה לך לקץ, הרי יש קץ לימין לשמאל, ואיני יודע לאיזה קץ, לקץ הימין או לקץ השמאל, אמר לו לקץ הימין.

ד) אוף הכי דוד וכו': אף דוד כן, אמר לו להקב"ה, הודיעני ה' קצי, מהו חלק גורלי, ולא נח דעתו עד שנתבשר שיהיה לימין, שכתוב שב לימיני.

ת"ח אוף וכו': בוא וראה, אף לנח אמר הקב"ה, קץ כל בשר בא לפני, מי הוא אם קץ הימין או קץ השמאל, ואומר, זהו הקץ, שהחשיך פניהם של הבריות, להיותו קץ כל בשר, דהיינו קץ השמאל שהוא מלאך המות.

פרק ד

מאמר לה' הארץ ומלואה

א) רבי יהודה פתח וכו': ר"י פתח, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה וגו'. הנה למדנו, כל מקום שכתוב, לדוד מזמור, יורה שאמר שירה ואח"כ שרתה עליו רוח הקודש ואם כתוב מזמור לדוד, יורה ששרתה עליו תחלה רוח הקודש, ואח"כ אמר השירה.

ב) לה' הארץ ומלואה וכו': מקרא זה, על ארץ ישראל נאמר, שהיא ארץ הקודש, ומלואה זה השכינה, כשא"א, כי מלא כבוד ה' את בית ה'. וכתוב כי כבוד ה' מלא את המשכן, אשר מלא זה נאמר על השכינה, מהו שנאמר מלא ולא, נאמר מילא, דהיינו שלא נאמר מילא את המשכן, אלא היא מלא ודאי, שנתמלא מכל שנתמלא מן השמש הלבנה, שהיא שהשכינה, שלימה מכל הצדיקים מלא מכל טוב שלמעלה כאוצר הזה שנתמלא מכל טוב העולם. ועל זה כתוב, לה' הארץ ומלואה, וכתוב, תבל ויושבי בה, זה נאמר על שאר ארצות מחוץ לארץ ישראל.

ג) ד"א לה' הארץ וכו': פירוש אחר בהכ' לה' הארץ ומלואה, שהיא ארץ הקדושה העליונה שהקב"ה חפץ בה. דהיינו הנוקבא, ומלואה, זה נשמות הצדיקים, שהנוקבא מתמלאה מהם, מכח עמוד אחד, שהוא יסוד דז"א שהעולם עומד עליו, כלומר, כל מה שיש בהעולם, שהיא הנוקבא, מקובל מן היסוד דז"א ולפיכך נבחן שהעולם עומד עליו.

ד) ואי תימא על חד וכו': ואם תאמר על עמוד אחד עומד, בוא וראה מה שכתוב, כי הוא על ימים יסדה, כי הוא סובב על הקב"ה, כמו שאתה אומר הוא עשנו. וכן כתוב כי הוא לקצות הארץ יביט.

ה) על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה: אלו הם ז' עמודים שהנוקבא עומדת עליהם והם ממלאים אותה, והיא מתמלאת מהם. שהם ז' ספירות חג"ת נהי"מ דז"א. ושואל איך היא מתמלאת מהם. ואומר בשעה שצדיקים מתרבים בעולם, אז ארץ הזו, דהיינו הנוקבא עושית פירות, ומתמלאת מכל.

ו) ובשעתא דאסגיאו חייבין וכו': ובשעה שהרשעים מתרבים בעולם, אז כתוב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, אזלו מים מני ים, זו ארץ הקדושה שאמרנו, דהיינו הנוקבא, ששוקתה משיקוי העליון, ועתה אזלו מים ואינם. ונהר יחרב ויבש, הוא אותו העמוד, שהיא עומדת עליו, דהיינו היסוד, שעתה נחרב ונתיבש. כמו שאת אומר, הצדיק אבד שהוא היסוד הנקרא צדיק.

פרק ה

מאמר ומוראכם וחתכם

א) ר' חזקיה פתח, לדוד משכיל וגו', מקרא זה בארוהו, אבל מקרא הזה נאמר בסוד החכמה, שהרי למדנו, בעשרה מיני שבח שיבח דוד להקב"ה, ואחד מהם הוא משכילך, אשר יורה על סוד החכמה, והוא מדרגה אחת מאלו עשרת המדרגות, דהיינוניצוח, ניגון, משכיל, מכתם, מזמור, שיר, אשרי, תפילה, הודאה, והללויה, שבהם תיחקן דוד ספר תהלים, ודו תיקן את עצמו מטרם ששרה עליו המדרגה הזו והיינו כמ"ש לעיל בהפרש שבין לדוד מזמור או מזמור לדוד ע"ש.

ב) אשרי נשוי פשע וכו': הכתוב אשרי נשוי פשע, פירושו, כי בשעה שהקב"ה שקל חובות וזכיות של בני אדם במאזנים, אשר הכף שבצד החובות עולה, והאחרות, שהם הזכיות שבכף האחרת מכריעות, ונמשכות למטה, זה הוא נשוי פשע, כי הכף עם הפשעים נשאת ועלתה למעלה, להיותו רובו זכאי ומיעוטו חייב. סוד הדברים, כי קו ימין ה"ס כף זכויות, וקו שמאל, ה"ס כף חובות, מפני שרק ממנו כל הדינים. וקן אמצעי מכריע בין כפות המאזנים הללו, שממשיך אור ימין ממעלה למטה, ואור השמאל ממטה למלעה. והכרעה זו נקראת נשוי פשע, שבהיותו מעלה הארת השמאל שלא תאיר ממעלה למטה, נמצא מבטל כל העונות והפשעים. כי אין אחיזה לדינים, בהארה שממטה למעלה.

ג) כסוי חטאה וכו': כסוי חטאה, פירושו, שבשעה שהדין שורה בעולם יהיה מכוסה, שלא ישלוט עליו המחב, כמו שהיה לנח, שכסה עליו הקב"ה, בשעת המבול, מאותו החטא, דעצה"ד, שהמשיך אדם הראשון על העולם, וע"כ לו ראה אותו המחבל, כלומר שלא היה לו בו שום אחיזה שיוכל להענישו. ומכיון שאדם המשיך חטא הזה על העולם, נמצאו שאר הבריות שולטים והאדם מפחד מפניהם, והעולם אינו מתוקן בתיקונו. ומשום זה, כשיצא נח מהתיבה, ברכו הקב"ה, שנאמר ויברך אלקים את נח וגו' ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית השדה וגו'. דהיינו שהחזירו לאותה בחינה כמו שהי' אדם הראשון קודם החטא דעצה"ד. שכל הבריות היו יראים מפניו.

פרק ו

מאמר ויהי כבא אברם מצרימה

א) ר' יוסי פתח וכו' ר"י פתח ואמר ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. אמר דוד, אפילו בני העולם יבואו ויעשו עמי מלחמה, לא יוכלו לי, כי ואתה ה' מגן בעדי, בוא וראה, כתוב מגן בעדי, אמר דוד להקב"ה רבונו של עולם, מפני מה אין חותמים בי ברכה, כמו שחותמים ברכה באברהם, שכתוב אנכי מגן לך. ואומרים מגן אברהם, ולמה אין חותמים בי מגן דוד.

ב) א"ל קב"ה לדוד וכו': והשיב הקב"ה לדוד. אברהם, כבר בחנתיו וצרפתיו, ועמד בנסיון לפני בקיום שלם, אמר לו דוד אם כן, בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי. כיון שעשה אותו מעשה דבת שבע, נזכר דוד מה שאמר לפני הקב"ה, אמר, בחנת לבי וגו', אמר אני אמרתי בחנני ה' ונסני, ואתה בחנת לבי בנסיון עם בת שבע, אני אמרתי צרפה כליותי, ואתה צרפתני בל תמצא, זמותי בל יעבר פי מי יתן שאותו דבר שחשבתי לא היה עבר אל פי, ולא אמרתי אז בחנני ה' ונסני וגו'.

וע"כ אמר בחנת לבי וגו', אבל לבסוף מחל לו הקב"ה וזכה בהמוחין הללו. וז"ש ועם כל דא חתמין ביה ברכה דקאמרן מגן דוד, דהיינו שזכה בהמוחין דמגן, כמו אברהם. ובגין כך אמר דוד, ואתה ה' מגן בעדי, ואחר שזכה בהם אמר דוד, ואתה ה' מגן בעדי. כבודי ומרים ראשי ודאי דרגא דא יקרא דילי, דאנא מתעטרנא ביה. כבודי ומרים ראשי, פירושו, שאמר, מדרגה זו דמגן הוא כבודי ודאי, שאני מתעטר בה.

פרק ז

מאמר הקב"ה משתעשע בנשמתהון דצדיקיא

א) אמר ר' ייסא וכו': אר"י ואפילו באלו הנשמות שבעוה"ז אתה אומר הוא משתעשע, איך הוא זה, אמר לו. משום שבחצות לילה, כל אלו צדיקי אמת מתעוררים כולם לקרות בתורה ולהשמיע תשבחות של התורה. ולמדנו, שהקב"ה וכל אלו הצדיקים שבתוך גן העדן, כולם מקשיבים לקולותיהם, וחוט של חסד נמשך עליהם ביום.

ב) ועל דא תושבחן וכו': ועל כן, התשבחות העולות לפני הקב"ה בלילה הן תשבחות שלימות. בוא וראה בשעה שישראל היו סגורים בבתיהם, כשהקב"ה הרג את בכורי מצרים, היו אומרים לפני הקב"ה הלל ותשבחות.

ג) ת"ח דדוד מלכא וכו': בוא וראה, דוד המלך היה קם בחצות לילה. ואם תאמר שהיה יושב או שוכב במטה, ואומר שירות ותשבחות, לא, אלא כמ"ש, חצות לילה אקום להודות לך, אקום ודאי, בעמידה, היה עוסק בשירות והתשבחות של התורה.

ד) ובגין כך דוד מלכא וכו': ומשום זה, דוד המלך חי לכולם, ואפילו בימות המלך המשיח, הוא המלך. כי למדנו, אשר מלך המשיח, אם הוא יהיה מבין החיים, דוד שמו, ואם הוא יהיה מנשמות הנפטרים שיעמדו לתחיה, דוד שמו. והוא היה מעורר השחר מטרם שיבא, שכתוב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירא שחר. שהיה קם לעסוק בתורה תמדי, מטרם שיאיר השחר.

פרק ח

מאמר וילך למסעיו

א) פתח ר"ש ואמר, פנה אלי וחנני וגו'. מקרא הזה יש להסתכל בו, והרי בארנוהו בכמה מקומות. אבל דברים סתומים יש במקרא הזה. פנה אלי, שואל, וכי דוד שהיה עניו, יאמר פנה אלי וחנני. ומשיב אלא שאמר זה, בשביל מדרגה שלו שהוא מתעטר בה. דהיינו שהתפלל בשביל הנוקבא דז"א, תנה עוזך לעבדך וכו': תנה עוזך, ה הוא עז העליון, שהוא חכמה, שכתוב ויתן עז למלכו. מי הוא מלכו, זה הוא מלך סתם שהוא מלך המשיח. דהיינו המלכות שהיא נוקבא דז"א, אף כאן לעבדך הוא מלך המשיח, כמו שאמרנו מלך סתם, דהיינו הנוקבא.

ב) והושיעה לבן אמתך: שואל, וכי לא היה בנו של ישי עד שהיה צריך לומר בשמו של אמו, ולא בשמו של אביו. ומשיב, אלא בארנוהו, כאשר יבא האדם להזכיר עצמו לקבל דבר עליון, הוא צריך לבא בדבר שהוא ברור. וע"כ הזכיר את אמו, שאמר לבן אמתך ולא לאביו. ועוד הרי למדנו שזהו מלך סתם כמו שאמרנו. כלומר, שלא התפלל בשביל עצמו אלא בשביל הנוקבא הנקראת מלך סתם, וע"כ הזכיר לאמו, שה"ס הנוקבא ולא הזכיר לאביו.

פרק ט

מאמר באורייתא כל חיין

א) ר' אלעזר פתח וכו': ר"א פתח ואמר, כתוב גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כמה הם שוטים בני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים לעסוק בתורה, שהרי התורה, הוא כל החיים, וכל חירות, וכל הטוב, בעולם הזה ובעולם הבא ומפרש חיים הוא בעולם הזה היינו שיזכו לימים שלמים בעולם הזה כמש"א את מספר ימיך אמלא. ויזכה לימים ארוכים בעולם הבא, בשביל שהם חיים שלמים הם חיים של שמחה, חיים בלי עצבות חיים שהם חיים, חירות בעולם הזה, חירות מכל, כי כל מי שעוסק בתורה לא יוכלו לשלוט עליו כל עמי בעולם.

ב) ואי תימא וכו': ואם תאמר, הרי אלו בני השמד, דהיינו הרוגי מלכות, מחמת שעסק בתורה, בזמן שגזרו שלא לעסוק בתורה, ומשיב, הוא גזירה מלמעלה, כמו ר' עקיבא וחביריו, שנהרגו משום שעסקו בתורה, וכך עלה במחשבה של מעלה, בעת שנברא העולם. אבל בדרך כלל, התורה הוא חירות ממלאך המות, שאינו יכול לשלוט עליו.

והכי הוא ודאי וכו': וכן הוא בודאי, שהרי אם אדם יהיה מתדבק בעץ החיים, שהוא התורה, לא היה גורם מות לו ולכל העולם, אלא משום שעזב את עץ החיים שהוא התורה, ואכל מעץ הדעת, גרם מיתה לו ולעולם, ומשום זה כשנתן הקב"ה התורה לישראל, מה כתוב בה, חרות על הלוחות, וכבר בארוה דהיינו אל תקרי חרות, אלא חירות כי נעשו אז חירות ממלאך המות, ואלמלא לא חטאו ישראל בעגל, ולא עזבו את עץ החיים שהוא התורה, לא היו גורמים שיחזור המות לעולם כמתחילה. והקב"ה אמר, אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם, היינו, בקבלת התורה, כיון שחבלתם בעצמכם, שחטאתם. אכן כאדם תמותון וגו'. ועל כן כל מי שעוסק בתורה אינו יכול לשלוט עליו, אותו נחש הרע שהחשיך העולם.

ג) אמר ר' ייסא וכו': אר"י, אם כן הוא, שמי שלא חטא לא ימות, אם כן, למה מת משה, אמר לו ודאי מת. אבל רק שאין מלאך המות שולט בו אמרנו, והוא לא מת על ידו ולא נטמא בו. וע"כ נבחן שודאי לא מת אלא שנתדבק בשכינה והלך לחיי העולם.

ד) והאי חי אקרי וכו': וכזה, נקרא חי, כמו שבארנו, במה שכתוב, ובניהו בן יהוידע בן איש חי וגו'. דהיינו כמ"ש להלן (בפרשת ויגש דף כ"ז ע"ב דפו"י) ומאן דאתקריב לגביה איהו חי, ומי שנתקרב לה' נקרא חי ע"ש. ועל כן כל מי שעוסק בתורה יש לו חירות מכל, חירות בעולם הזה משעבוד אומות העולם עעכו"ם, וחירות בעולם הבא, כי לא ידרשו ממנו דין וחשבון כלל בעולם ההוא.

ה) ת"ח באורייתא וכו': בוא וראה, כמה סודות עליונים סתומים יש בהתורה. משום זה כתוב, יקרה היא מפנינים. כמה אוצרות נסתרים יש בה, ועל כן, כשנסתכל דוד בהתורה ברוח החכמה, וידע כמה פליאות יוצאות מהתורה, פתח ואמר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

פרק י

מאמר תפלה שועה דמעה

א) פתח ואמר שמעה ה' תפלתי וגו': פתח היהודי ואמר שמעה וכו', ושואל מה הטעם שכתוב שמעה, ולא שמע. ולמה במקום אחד כתוב שמע ה' וחנני וגו', ובמקום אחר שמעה ואומר, אלא בכל מקום שכתוב פעם שמע הוא לזכר, דהיינו לז"א, וכשכתוב פעם שמעה הוא לנקבה, דהיינו לנוקבא דז"א, שמעה הוא כמו שאתה אומר, שמעה, ה' צדק וגו' וצדק ה"ס הנוקבא דז"א, שמע הוא כמו שאתה אומר שמע הוי"ה וחנני, שהוי"ה הוא שם ז"א. וכן שמע בני וכן הסכת ושמע שכל אלו הם לזכר.

ב) והכא שמעה וכו': וכאן אומר שמעה תפלתי ה', שהוא נאמר על הנוקבא, משום שהיא מדרגה, המקבלת כל התפלות, שבעולם, ולמדנו, שהנוקבא עושה עטרה מן התפלות ומשימה אותה בראש הצדיק חי העולמים, שהוא יסוד, וזהו שכתוב ברכות לראש צדיק ועל זה אומר הכתוב, שמעה תפלתי ה'. ביאור הדברים להלן בדיבור הסמוך.

ג) שמעה תפלתי ה': זה הוא תפלה בלחש דהיינו תפלת שמונה עשרה שאנו מתפללים בלחש. ושועתי האזינה, זהו תפלה בהרמת קול, שאדם מרים קולו, וצועק אל ה' בצרתו כמש"א ותעל שועתם אל האלקים, ומהו שועתם שאומר הכתוב, היינו שמרים קולו אל ההר, ותפלה זו שוברת שערים, שדופק עליהם להכניס תפלתו לפני ה'. אל דמעתי אל תחרש, זו היא הנכנסת לפני המלך, ואין שער עומד לפניה, שלא יפתח, ולעולם אין תפלה בדמעות חוזרות ריקם.

ד) תו, הא כתיב הכא וכו': עוד, כי כתוב כאן ג' מדרגות שהם: תפלה, שועה, דמעה, דהיינו שכתוב, שמעה תפלתי ה', ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. וכנגד אלו, מסיים הכתוב, ג' מדרגות אחרות, כי גר אנכי עמך, ואחר כך אומר, תושב ואח"כ אומר, ככל אבותי שהם עיקר העולם. וגר, הוא כנגד תפלה. ותושב, הוא כנגד שועה. וככל אבותי, הוא כנגד דמעה.

פרק יא

מאמר וירא והנה באר בשדה

א) וירא והנה באר בשדה: ר' יהודה פתח ואמר, מזמור לדוד בברחו וגו', מקרא זה העירו בו החברים, כלומר כבר דברו בו ובארוהו. אבל קשה, מזמור לדוד, שפירושו, שאמר שירה, למה אמר שירה, אם משום שבנו הוא שקם עליו, ולא זר, כי בנו ירחם עליו וזר אינו מרחם, זה אינו, כי עוד היה צריך להיות לו קינה יותר גדולה, כי אדם מתמרמר יותר על רעה מועטת מידי קרוביו, משמתמרמר על רעה מרובה מידי אחרים. ומשיב, אלא מזמור לדוד פירושו שאמר שירה, כי כן רצה דוד, שמקודם לכן חשב שהקב"ה יענישו על חטאיו בעולם הבא, כיון שראה שכאן בעולם הזה רוצה להפרע ממנו, היה שמח ואמר שירה.

ב) תו, דחמא דעילאי וכו': עוד טעם, כי דוד ראה שחשובים ממנו שהיו בעולם, היו בורחים, וכולם לבדם, יעקב ברח, שכתוב ויברח יעקב שדה ארם. וברח בלבדו, משה ברח שכתוב, ויברח משה מפני פרעה, וברח בלבדו. ודוד כשברח, כל אלו שליטי הארץ, וכל אלו גבורי הארץ וראשי ישראל, כולם היו בורחים עמו ומסבבים אותו מימינו ומשמאלו לשמרו מכל הצדדים. כיון שראה עצמו בשבח הזה אמר שירה.

פרק יב

מאמר הפעם אודה – ותקרא שמו יהודה

א) הפעם אודה את ה' וכו': ר"ש פתח ואמר, אודה את ה' בכל לבב וגו'. ושואל, כתוב, בכל לבב, בכל לב, היה צריך לומר, ומשיב, אלא דוד, בסוד העליון של השם הקדוש הוי"ה, רצה להודות את הקב"ה. אודה ה' בכל לבב, פירושו ביצר הטוב וביצר הרע, שהם ב' לבבות, דהיינו בב' היצרים השוכנים בלב, ואלו הם ב' צדדים, ימין ושמאל.

ב) בסוד ישרים ועדה: אלו הם שאר הצדדים שבעולם הזה, שהוא הנוקבא, כי לבב פירושו כמו דרום וצפון, שהם חסד וגבורה, בסוד ישרים, אלו הם שאר הצדדים שבעולם, שהם שש קצוות, כעין של מעלה, דהיינו חג"ת נה"י, ונמצא בסוד ישרים היינו חגה"י, ועדה, זהו המקום של יהודה, דהיינו מלכות, וכתוב ועדותי זו אלמדם, שפירושו תורה שבעל פה, שהיא המלכות.

ג) וכתיב ויהודה עוד רד עם אל: שפירושו יהודה שהיא המלכות המחוברת בהוי"ה, ירד משם הוי"ה הכולל שית סטרין, אל שם אל דהיינו שם המלכות בסו"ה ואל זועם בכל יום. וכתוב אודך בכל לבי נגד אלקים אזמרך, וכאן במקום אחד אמר, שכתוב, נגד אלקים אזמרך. דהיינו לשם אלקים ולא לשם הוי"ה, כי אמר שירה למדרגה הזו למדרגת המלכות הנקראת אלקים, כדי לחבר אותה בצד ימין בחסדים. ולפיכך כתוב כאן אודך בכל לבי, ולא בכל לבבי, כי רק במקום אחד אמר שירה, דהיינו בעת שהמלכות בשמאל ואינה דבוקה בשם הוי"ה.

ד) ת"ח יהודה וכו': בוא וראה, השם יהודה אוחז בכל הצדדים, אוחז בדרום, ואוחז במזרח, פירוש. כי ביהודה יש השם הוי"ה, ופירושו הודאה, והוא כמו הכתוב הנ"ל, אודה הוי"ה בכל לבב, ששם הוי"ה כולל לכל הצדדים כנ"ל, כי הוא יהודה, בא מצד שמאל, כי יהודה הוא הנוקבא הנבנית מצד שמאל, (כנ"ל ב"א דף נ"ד ד'ה לילה) ונמצא התחלתו הוא בצפון, ואוחז בדרום, משום שהולך לצד ימין, שהוא חסד, ונאחז בגוף, שהוא ת"ח. הרי שאוחז בכל הצדדים. משום זה כתוב, הפעם אודה את הוי"ה, שזה יורה שכולל לכל הצדדים. ותעמוד מלדת, ותעמוד, פירושו, שעמדה בקיומה, שעמדה כראוי, כי עתה, שהולידה ד' בנים, שהם ראובן שמעון לוי ויהודה, שהם חגת"מ נתתקנה כל המרכבה הקדושה. שהיא חסד גבורה ת"ת מלכות.

ה) רבי שמעון נפק וכו': רבי שמעון יצא אל הכפר, נזדמן לו ר' אבא, ור' חייא, ור' יוסי, כיון שראה אותם, אמר, חידושי תורה צריכים לשמוע כאן. ישבו עמו אלו שלשה, כשרצה ר' שמעון ללכת מהם, פתח כל אחד ואחד מקרא, לכבוד ר' שמעון.

ו) ר' אבא פתח וכו': ר"א פתח ואמר וה' אמר אל אברם אחר הפרד לוט מעמו וגו' שא נא עיניך וראה וגו', ושואל, וכי לפי שיעור הראיה של אברהם, ירש הארץ הלא עד כמה רואה האדם, עד שלש פרסות או ארבע או חמש פרסות, והכתוב אומר, כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו'. ומשיב אלא כיון שראה ארבע רוחות העולם, כמ"ש צפונה ונגבה וקדמה וימה, ראה את כל הארץ כי ארבע רוחות העולם הן כלל כל העולם, עוד פירוש כי זקף אותו הקב"ה על ארץ ישראל שה"ס הנוקבא, והראה אותו שהיא קשורה ברוחות העולם שה"ס חו"ב תו"מ דז"א, שה"ס המרכבה, ואז ראה הכל. כמו זה מי שרואה את ר' שמעון, רואה את כל העולם. כי גם הוא כולל את כל העולם, הוא השמחה של מעלה ומטה.

ז) פתח רבי חייא וכו': פתח ר"ח ואמר, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. ושואל, וכי אותו המקום בלבד הבטיחו הקב"ה, שהיה רק ארבע או חמש אמות ולא יותר. ומשיב, אלא בעת ההיא כפל הקב"ה תחתיו את כל ארץ ישראל, ונמצא אז אותו המקום, שכלל את כל הארץ. ומה מקום ההוא, נעשה הכלל של כל הארץ, רבי שמעון, שהוא המאור של כל הארץ, על אחת כמה וכמה שהוא שקול ככל העולם.

ח) פתח רבי יוסי וכו': פתח ר"י ואמר. הפעם אודה את ה'. ושואל, וכי בכל הבנים שהולידה לא היה ראוי להודות להקב"ה אלא בבן הזה. ומשיב, אלא יהודה הוא בן רביעי אל הכסא, שהוא המלכות שהיא רגל רביעי, (כנ"ל ב"א דף ק"י ד"ה מלכותא) והוא השלים את הכסא, וע"כ יהודה לבדו הוא תקון הכסא, והוא עמדו שכל העמודים נסמכים עליו, להיותו המשלים את הכסא, ר"ש, המאיר בכל העולם בתורה, וכמה מאורות מאירים על ידו, על אחת כמה וכמה שהוא עמוד כל העמודים.

פרק יג

מאמר עלמות שיר

א) פתח ואמר, למנצח לבני קרח על עלמות שיר. מקרא זה יש להסתכל בו, כי סוד החכמה הוא. וכל אלו שירות ותשבחות שבני קרח היו אומרים, כולם אינם חדשים, אלא חדשו שירות ותשבחות ישנות, שכבר היו מקודם לכן. וכן כל אלו שירות ותשבחות שאמר דוד, וכל אלו שהיו עמו, ששמותיהם נזכרים שראשי המזמורים שבתהלים, כולם היו בסוד העליון, שהיא בינה, בסוד החכמה.

ב) ת"ח עבד וכו': בוא וראה, עשה הקב"ה את עולם התחתון, שהוא הנוקבא, כעין עולם העליון, שהוא בינה, להיותו מקבל ממנו כנ"ל, וכל אלו הדברים שסדרו דוד ושלמה בנו, וכל אלו נביאי אמת, כולם סדרו בעולם התחתון, כעין של מעלה, בבינה.

ג) ת"ח כגוונא וכו': בוא וראה, כמו שיש משמרון בארץ, שי"ב שעות הלילה, מתחלקות על ג' פעמים ארבע, יש גם כן ברקיע, שג' כתות מלאכים מזמרים בהם לרבונם, ואומרים בהם שירה תמיד. וכולם עומדים אלו מעל אלו, דהיינו לפי סדר מדרגתם, בסו"ה גבוה מעל גבוה שומר עליהם. וכולם הן במערכות של שירים ותשבחות שכל כתה משוררת לפי מדרגתה, וכבר בארוהו החברים.

ד) עלמות שיר: שואל, מהו עלמות שיר, ומשיב, הוא כמו שאתה אומר, ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר מהו עלמות אין מספר, הוא כמו שאתה אומר, היש מספר לגדודיו, ומשום שהם בלי מספר לכן כתוב, ועלמות אין מספר.

ה) וכלהו שורין שורין וכו': שורות שורות מסתדרים במערכות אלה לעומת אלה, לזמר ולשבח לרבונם. ואלה הם עלמות שיר שבכתוב הנזכר, ומשום שיש עלמות שאינם מזמרים כמו אלה, לכן אלה, עלמות שיר.

פרק יד

מאמר צלותהון דצדיקייא

א) ר"ש אמר וכו': רש"א, למדנו, שדוד המלך מטרם שבא לעולם, לא היו לו חיים כלל, מלבד שאדם הראשון נתן לו משלו ע' שנים. וכך היו חייו של דוד המלך ע' שנים. וחייו של אדם הראשון, היו אלף שנים חסר ע'. ונמצאים אדם הראשון ודוד, באלף השנים הראשונות של בריאת העולם.

ב) פתח ואמר וכו': פתח ואמר, חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד. חיים שאל ממך, זהו דוד המלך. כי כשברא הקב"ה את גן העדן, והטיל בו הנשמה של דוד המלך, הסתכל בה וראה שאין לה חיים משלה כלום, וכך עמדה לפניו כל היום. כיון שברא את אדם הראשון, אמר, זהו ודאי חייו של דוד, ומאדם הראשון היו אלו ע' שנים שדוד המלך חי בעולם.

ג) תו, אבהן וכו': עוד פירוש. האבות הניחו לו מחייהם כל אחד ואחד. אברהם הניח לו מחייו וכן יעקב ויוסף, יצחק לו הניח לו כלום, משום שדוד המלך בא מצדו, פירוש. כי דוד המלך ה"ס הנוקבא מצד שמאל, שאז היא חושך ולא אור כמ"ש להלן, וע"כ לא היו לו חיים, כי אין חיים אלא מצד ימין, שה"ס ז"א הנקרא עץ החיים. וגם יצחק היה מצד שמאל, אלא שנכלל באברהם בסו"ה, אברהם הוליד את יצחק. וכן בכח העקדה וע"כ היו לו חיים. וכל זה רק לעצמו, אבל ליתן חיים לדוד, לא היה יכול, מטעם שעקרו מקו שמאל היה, ולא היו לו חיים מצד עצמו אלא מכח התכללו. וז"ש, בגין דדוד מלכא מסטריה קא אתא, כלומר שגם יצחק מקו שמאל כמו דוד, וע"כ לא היה יכול ליתן לו חיים משלו.

ד) ודאי אברהם וכו': ודאי שאברהם הניח לו חמש שנים, כי היה לו לחיות מאה ושמונים שנה, כמו יצחק. והוא חי רק מאה ושבעים וחמש שנים, וה' שנים חסרות. יעקב היה לו לחיות בעולם כימי אברהם, שהם קע"ה שנים, ולא חי אלא קמ"ז שנים. חסרות לו כ"ח שנים. נמצא שאברהם ויעקב הניחו לו מחייהם ל"ג שנים. יוסף, חי מאה ועשר שנים, היה לו לחיות קמ"ז שנה, כימי יעקב, חסרות ל"ז שנים, ועם ל"ג של אברהם ויעקב, הם שבעים שנה, שהניחו לדוד המלך להתקיים בהם. ודוד חי בכל אלו השנים שהניחו לו האבות.

ה) ואי תימא יצחק וכו': ואם תאמר, יצחק למה לא הניח לו כלום מחייו כמו אברהם יעקב ויוסף. ומשיב, משום שיצחק היה חשך דהיינו מקו שמאל שמטרם התכלותו עם הימין הוא חשך כנ"ל, ודוד מצד החשך בא, כלומר שגם הוא מצד שמאל, ומי שהוא בחשך, אין לו אור כלל, ואין לו חיים, ועל כן, לא היו חיים לדוד כלל. אבל אלו, דהיינו אברהם יעקב ויוסף, שהיה להם אור, כי מצד ימין הם, האירו לדוד המלך ומהם הוא צריך להאיר ושיהיה לו חיים, כלומר שמוכרח להתכלל בימין, כי מצד החשך, דהיינו משמאל, אין שם חיים כלל. וע"כ, לא בא דיצחק בחשבון.

ו) ואי תימא יוסף וכו': ואם תאמר, יוסף למה הניח לו חיים יותר מכולם, דהיינו ל"ז שנה והם לא הניחו לו אלא ל"ג שנים. ומשיב, אלא ודאי יוסף בלבדו שקול ככולם, משום שנקרא צדיק, דהיינו יסוד, הכולל את כל הספירות, וזהו שמאיר ללבנה, שהיא הנוקבא, יותר מכולם, ומשום זה, הוא הניח לדוד המלך חיים יותר מכולם. שכתוב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ.

פרק טו

א) רבי יוסי פתח וכו': ר"י פתח ואמר, תפלה לעני כי יעטוף וגו'. מקרא זה בארוהו בכמה מקומות. אלא דוד המלך אמר זה, כאשר הסתכל וראה בהליכות העני, והסתכל בו, בשעה שהיה הולך ובורח מפני חמיו, שאול המלך, אז אמר תפלה לעני. זו היא תפלה שהעני מתפלל לפני הקב"ה, וזו היא תפלה המקדימה להתקבל לפני כל תפלות העולם.

ב) כתיב הכא תפלה וכו': כתוב כאן תפלה לעני, וכתוב שם תפלה למשה איש האלקים, ושואל, מה בין בזו לזו. ומשיב, אלא זו, התפלה לעני, היא תפלה של יד, שה"ס הנוקבא, כי הנוקבא נקראת עני משום שאין לה מעצמה כלום והכל צריכה לקבל מז"א. וזו, התפלה למשה, היא תפלה של ראש, שהוא ז"א. ואין להפריד בין תפלה לעני ובין תפלה למשה, דהיינו בין הנוקבא לז"א. כי צריכים להיות תמיד בזווג. ושניהם שקולים כאחד.

ג) ועל דא צלותא וכו': ועל כן תפלת העני מקדימה להתקבל לפני הקב"ה מכל תפלות העולם, משום שכתוב כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וגו'. ובוא וראה, תפלה לעני היא תפלה של יד. דהיינו הנוקבא, שהיא תפלת העני הדבוק בעניו, כמי שאין לו מעצמו מאומה.

ד) דבר אחר תפלה וכו': פירוש אחר. תפלה, רומז על משה שהוא ז"א. לעני, על דוד, שהוא הנוקבא. כי יעטוף, היינו בשעה שמתכסית הלבנה, שהיא הנוקבא, שהשמש שהוא ז"א, נעלם ממנה. ולפני הוי"ה, שהוא ז"א, ישפוך שיחו, כדי להתחבר עם השמש, שהוא ז"א.

ה) ת"ח צלותא דכל וכו': בוא וראה, תפלת כל אדם היא תפלה, אבל תפלת העני, היא תפלה העומדת לפני הקב"ה, שהיא שוברת שערים ופתחים, ונכנסת להתקבל לפניו. וזהו שכתוב, והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, וכתוב, שמוע אשמע צעקתו. ולפני ה' שיחו, היינו כמי שמתרעם על דיניו של הקב"ה.

פרק טז

א) אמר ר' אלעזר וכו': אר"א, תפלת הצדיקים, היא שמחה לכנסת ישראל, שהיא הנוקבא, להתעטר, עם התפלה, לפני הקב"ה. ומשום זה, היא אהובה יותר על הקב"ה מתפלת העני, ומשום זה, הקב"ה משתוקק לתפלת הצדיקים בשעה שצריכים להתפלל, משום שיודעים איך לרצות את רבונם.

ב) מה כתיב ביה וכו': מה כתוב בו ביעקב, בתפלתו, אלקי אבי אברהם ואלקי וגו', העטיר וקשר קשר בהתקשרות אחת כראוי, שאמר אלקי אבי אברהם, שהוא לימין, ואלקי אבי יצחק, שהוא לשמאל, האומר אלי, דהיינו לו עצמו שהוא קו אמצעי המכריע, כאן, בקו האמצעי, תלוי הדבר, לעטר את מקומו ביניהם, בין אברהם ויצחק שהם ימין ושמאל, וע"כ אמר לו, שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך.

ג) קטנתי מכל החסדים: שואל, מה היה צריך ליעקב לומר זאת, דהיינו קטנתי וגו' עם זה שהזכיר מקודם לכן, שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך. ומשיב, אלא אמר יעקב, אתה הבטחת להיטיב עמי, ואני יודע שכל מעשיך הם על תנאי, אם יעשו רצונך, ואני אין בי שום זכות, כי קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך. ועל כן אינך צריך לקיים לי הבטחתך וכל מה שעשית לי עד היום, לא היה משום זכויותי, אלא בשביל טובך, הוא שעשית לי, וכל אותו החסד והאמת היה בשביל טובך, כי כאשר עברתי את הירדן בתחילה. בעת שהייתי בורח מפני עשו, יחידי עברתי את הנהר ההוא, ואתה עשית עמי חסד ואמת, והרי עתה אני עובר את הנהר עם שתי מחנות, דהיינו אלו שתי המחנות שחצה.

ד) עד הכא סדורא וכו': עד כאן אמר סדר שבחו של רבונו, מכאן ולהלאה בקש מה שצריך לו, להורות לכל בני העולם, שאדם צריך לסדר שבחו של רבונו בתחילה, ואחר כך יתפלל תפלתו, כי כן עשה יעקב, בתחילה סדר שבחו של רבונו, ואחר שסדר השבח, אמר תפלתו שצריך.

ה) הה"ד הצילני נא מיד וכו': וזה הוא שכתוב הצילני נא מיד אחי וגו'. דהיינו שלאחר שסידר השבח התפלל תפלתו, מכאן נשמע, שמי שמתפלל תפלתו צריך לפרש דבריו כראוי. שאמר הצילני נא, שלכאורה היה זה די כי אינו צריך יותר מהצלה, עם כל זה אמר להקב"ה: ואם תאמר, שכבר הצלת אותי מלבן לכן פירש מיד אחי. ואם תאמר, שגם קרובים אחרים סתם, נקראים אחים, ע"ד שאמר לבן ליעקב הכי אחי אתה ועבדתי חנם. לכן פירש מיד עשו. מה הטעם משום שצריכים לפרש הדבר כראוי. וע"כ האריך עוד, ואמר, אם תאמר, למה אני צריך להצלה, כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני וגו', וכל זה כדי להסביר הדבר למעלה, ולפרש אותו כראוי ולא לסתום הדבר.

ו) ואתה אמרת היטב איטיב וגו': ושואל מהו ואתה. ומשיב, כמו שאתה אומר ואתה מחיה את כולם, שפירושו. הנוקבא הנקראת אתה, אף כאן ואתה אמרת, הוא שם הנוקבא.

ז) תא חזי דוד וכו': בוא וראה, דוד המלך אמר, יהיו לרצון אמרי פי, אלו הם דברים שהם מפורשים, והגיון לבי, אלו הם דברים שהם סתומים, שאין אדם יכול לפרש אותם בפיו, זה הוא הגיון שהוא בלב שאינו יכול לפרשו.

ח) ועל דא אצטריך וכו': ועל כן צריך להיות דבר שהוא מפורש בפה דהיינו, אמרי פי. ודבר שהוא תלוי בלב, ואינו מפורש בפה, דהיינו הגיון לבי, כי הכל הוא סוד אחד הוא כנגד המדרגה התחתונה, שהיא הנוקבא, ואחד כנגד המדרגה העליונה שהיא בינה. דבר המפורש בפה, הוא כנגד המדרגה התחתונה, הצריכה להתפרש, שה"ס עלמא דאתגליא. דבר ההוא התלוי בלב, הוא כנגד מדרגה יותר פנימית, שהיא בינה, שהיא עלמא דאתכסיא, והכל הוא כאחד, כלומר ששניהם צריכים. וע"כ אמר, יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'.

ט) כגוונא דא דאמר יעקב וכו': כעין זה אמר יעקב, מתחילה פירש הדבר כראוי, ואחר זה סתם הדבר, להיותו תלוי בהגיון הלב שאינו צריך להתפרש, שכתוב, ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב, כאן הוא דבר התלוי בלב, שאינו צריך להתפרש. וכן צריך להיות כמו שאמרנו ששניהם צריכים כדי ליחד יחוד השלם כראוי.

פרק יז

מאמר אודה ה' בכל לבב

א) פתח ר' אלעזר וכו': פתח ר"א ואמר, הללויה אודה וגו', מקרא זה בארוהו, אבל בוא וראה, דוד המלך, כל ימיו היה עוסק בעבודת הקב"ה, והיה קם בחצות לילה, ומשבח ומודה בשירות ותשבחות, כדי לתקן מקומו במלכות שלמעלה.

ב) דכד אתער וכו': וכאשר נתעורר רוח צפוני בחצות לילה, היה יודע, שהקב"ה מתעורר באותה שעה בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים, וע"כ היה קם בשעה ההיא, והתגבר השירות ותשבחות עד עלות הבוקר.

ג) בגין דכד קב"ה וכו': משום, כי כשהקב"ה נמצא בגן עדן, הנה בארנו, שהוא וכל הצדיקים שבגן, כולם מקשיבים לקולו, ככתוב, חברים מקשיבים לקולך השביעני. ולא עוד אלא חוט של חסד נמשך עליו ביום, כמו שלמדנו, שכתוב, יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. ולא עוד, אלא, אלו דברי תורה שאמר בלילה, כולם עולים ומתעטרים לפני הקב"ה. ומשום זה דוד המלך, היה עוסק בלילה בעבודת רבונו.

ד) ת"ח הללויה וכו': בוא וראה, הללויה, הנה בכל השירות והתשבחות שאמר דוד, למדנו, שהעליון מכולם הוא הללויה, ובארוהו, מהו הטעם, משךום שכולל שם ושבח ביחד, ושואל, מהו שם ושבח, הנה השם הוא י"ה אבל השבח מה הוא. ומשיב, אלא שבח הוא כנסת ישראל שהיא הנוקבא שנקראת הלל משום שהיא מסדרת תמיד שבח לקב"ה ואינה שוככת, כמש"א, אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל, כי סדרי שבח היא מסדרת, ומשבחת לו תמיד. ומשום זה מרומז במלה הללויה, שם ושבח ביחד. פי' שהשם הוא י"ה ושבח הוא הללו, דהיינו השכינה, שבשבחת תמיד אליו.

ה) אודה ה' בכל לבב: כמו שבארוהו, שבכל לבב פירושו, ביצר טוב וביצר הרע. שהם נמצאים תמיד אצל האדם, כמו שאתה אומר, בכל לבבך, ובארוהו שפירושו ביצ"ט וביצה"ר, כי יצה"ט שורה בחלל הימני של הלב ויצה"ר בחלל השמאלי שבו. אף כאן פירושו כן.

ו) בסוד ישרים: אלו הם ישראל, שנקראים ישרים, משום שכל המדרגות מתעטרות בהם, כהנים לויים צדיקים וחסידים. שהם ישרים, ועדה, פירושו כמו שאתה אומר, נצב בעדת אל, והם סוד שהקב"ה מתעטר בהם.

ז) ובג"כ בעי ב"נ וכו': ומשום צריך האדם לשבח תמיד את הקב"ה, משום שהוא רוצה שירות ותשבחות, דהיינו שרוצה להתעטר בחכמה כנ"ל בדיבור הסמוך, ומי שיודע לשבח את הקב"ה כראוי, דהיינו תמיד כנ"ל, שהוא ע"י המוחין דהארת חכמה, הקב"ה מקבל תפלתו ומציל אותו. דהיינו כמו שאומר לעיל, שמתחילה צריכים לזווג של לילה ואח"כ לזווג של יום להמשכת חסדים בתפלת שחרית, וז"ש אשגבהו כי ידע שמי וגו' אורך ימים וגו'.

מאמר אתה סתר לי

ח) פתח ר' יוסי ואמר: אתה סתר לי מצר וגו'. אתה סתר לי, זה הקב"ה, שהוא סתר ומגן לאדם ההולך בדרך התורה, שה"ס קו האמצעי, והוא מסתתר בצל כנפיו, שלא יוכלו להרע לו, שואל א"כ מצר תצרני, למה לי, כי הוא אותו הדבר כמו אתה סתר לי. ומשיב, מלמעלה ומלמטה. מלמעלה יש לו לאדם שונאים, וע"ז נאמר אתה סתר לי, ומלמטה גם כן, ומי הוא, זהו היצר הרע, וע"ז נאמר מצר תצרני. והוא צר למעלה וצר למטה, כמ"ש (מסכת ב"ב ט"ו) יורד ומסית עולה ומסטין, ואלמלא היצר הרע, לא היה נמצא לאדם שואנא בעולם. משום זה אוה"כ, מצר תצרני, על היצר הרע.

רני פלט תסובבני סלה: שואל, יסובבני סלה היה צריך לומר. דהיינו לשון נסתר, שהרי תסובבני, סובב על רני פלט. ולמה אומר תסובבני שהוא לשון נוכח. ומשיב, שפירושו הוא, אלו השירים שיש בהם מדרגות להצלה תסובבני בהם להצילני בדרך. ולהקב"ה אמר תסובבני. ומקרא זה אפשר לקראו כסדרו, ואפשר לקראו למפרע, דהיינו, סלה תסובבני פלט רני תצרני מצר לי סתר אתה מצד זה ומצד זה, והבנתו אינה משתנה.

ט) תא חזי באלין וכו': בוא וראה, באלו שירות ותשבחות שאמר דוד, יש בהם סודות ודברים עליונים בסודות החכמה. משום שכולם נאמרו ברוח הקודש, שרוח הקודש היה שורה על דוד ואמר שירה. ועל כן כולם ברוח הקודש נאמרו.

י) פתח ר' אלעזר וכו': פתח ר"א ואמר, דחה דחיתני לנפול וה' עזרני, ושואל, כתוב, דחה דחיתני, דחה דחוני היה צריך לכתוב, מהו דחה דחיתני. שהרי הקב"ה לא דחה אותו, אלא השונאים. ומשיב, אלא זה הסטרא אחרא, הדוחה האדם תמיד, ורוצה לדחותו ולהשטותו מעם הקב"ה, וזה הוא היצה"ר הנמצא עם האדם תמיד, ואליו חזר דוד ואמר דחה דחיתני לנפול, משום שהוא היה מסיתו בכל אלו הצרות שבאו עליו להשטות אותו מעם הקב"ה, ועליו אמר דוד דחה דחיתני לנפול, בגיהנם וה' עזרני, שלא נמסרתי בידך.

יא) ועל דא אית ליה וכו': ועל כן יש לו לאדם להזהר ממנו, כדי שלא ישלוט בו, ואז הקב"ה שומר אותו בכל דרכיו. שכתוב אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף, בלכתך לא יצר צעדך וגו'. וכתיב וארח צדיקים כאור נגה וגו'. אמר רבי יהודה אשריהם ישראל, שהקב"ה שומר אותם בעולם הזה ובעולם הבא. שכתוב ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

פרק יח

מאמר הללו עבדי ה'

א) רבי חזקיה פתח וכו': רח"פ ואמר הללויה הללו עבדי ה' וגו'. במקרא זה יש להסתכל, כיון שאמר הללויה, למה אומר עוד, הללו עבדי ה', ואחר כך, הללו את שם ה'. ומשיב, אלא כך למדנו, מי שמשבח לאחר, צריך לשבח אותו לפי כבודו, וכפי כבודו צריך להיות שבחו. ולמדנו מי שמשבח לאחר בשבח שאין בו, הוא מגלה גנותו. כלומר, שמסבב שיגולה גנותו. ועל כן, מי שעושה הספד על אדם, צריך שיהיה כפי כבודו ולא יותר. כי מתוך שבחו סופו שיבוא לידי גנותו. ותמיד צריך השבח להיות רק כפי כבודו.

ב) ת"ח הללויה וכו': בוא וראה, הללויה, כאן, יש שבח עליון של אדון כל, מקום שאין העין שולטת בו לדעת ולהסתכל, שהוא נסתר מכל הנסתרות, ומי הוא, הוא השם י"ה, שם, העליון על כל. פירוש, השם י"ה ה"ס ג"ר, כי קוצו של י' ה"ס כתר, י' ה"ס חכמה, ה' ה"ס בינה. ואין השגה בג"ר כנודע, וז"ש אתר דלא שלטא ביה עינא וכו'.

ג) ובג"כ הללויה וכו': ומשום זה, הללויה, הוא שבח ושם ביחד כלולים כאחד. כמ"ש לעיל (וישלח פ"ג ד"ה ת"ח ע"ש) וכאן סותם הדבר שאומר הללויה ואינו אומר, מי הוא האומר הללויה, ולמי יאמרו הללו. אלא כמו השם י"ה הוא סתום, כך השבח שמשבחים, סתום, ואלו המשבחים איני יודע מי הם. וכך צריך להיות סתום הכל בסוד עליון ואחר שכבר סתם בסוד עליון, גילה, ואמר, הללו עבדי ה' הללו את שם ה', שגילה מי הם המהללים ולמי המה מהללים, משום שזה הוא מקום, שאינו סתום כאותו העליון הנסתר מכל הנסתרות, שהוא י"ה. כי זהו מקום שנקרא שם, דהיינו הנוקבא, כמש"א אשר נקרא שם שם ה', שפירושו הנוקבא שנקראת, שם.

ד) קדמאה סתים וכו': הראשון, שהוא י"ה סתום ואינו מגולה, השני שהוא שם ה', סתום ומגולה. ומשום שהוא עומד בהתגלות, אמר הכתוב, שהם משבחים למקום ההוא, הנקרא שם ה', ומי הם המשבחים, ואמרו, שהם עבדי ה', הראויים לשבח למקום הזה, לנוקבא.

ה) יהי שם ה' מבורך: שואל, מהו השינוי שאומר יהי, ומשיב, אלא יהי ה"ס המשכה מאותו מקום עליון שהוא סתום, שאמרנו, שהוא י"ה, עד סוד הברית, שהוא יוד תתאה כעין עלאה, ההתחלה כסוף.

ו) ובגין כך, יהי וכו': ומשום זה, יה"י, הוא סוד ההמשכה מן הנסתר מכל הנסתרות שהוא י' ראשונה של יאהדונה"י, עד מדרגה התחתונה, שהיא י' אחרונה של יאהדונה"י כנ"ל. שז"ס שתי היודין של יה"י. בדבר זה נתקיים כל מעשה בראשית, כמש"א, יהי רקיע, יהי מאורות, יהי אור.

ז) בכל אינון עובדין וכו': בכל המעשים של מעלה, דהיינו הרקיע והאור והמאורות, כתוב יהי, בכל המעשים של מטה, דהיינו הארץ והימים, ואשר בהם, לא כתוב יה"י, משום שסוד הזה של יה"י, שהוא המשכה מסוד הסתום מכל סתום, שהוא י' ראשונה של יאהדונה"י, אינו מתקיים רק בדברים עליונים של מעלה ולא באלו הדברים של מטה.

ח) ובדא מתברך וכו': ובזה, מתברך השם הקדוש בכל, וע"כ כתוב, יהי שם ה' מבורך וגו'. ממזרח שמש וגו', זהו מקום עליון, שהשמש שהוא ז"א, מאירה ממנו, וזהו מקום של ראש העליון הסתום, שהוא ראש א"א.

ט) ועד מבואו: זהו מקום קשר, שנתקשרה בו האמונה, שהיא הנוקבא, כראוי, ששם יחוד ז"א ונוקבא, ומשם יוצאות הברכות לכל, והעולם, שהוא הנוקבא, ניזון מכאן, כמו שלמדנו. ומשום זה, עומד מקום זה, שהיא הנוקבא, להיות ניזון מלמעלה ולהתברך משם. והכל תלוי בהתעוררות שלמטה. שאלו עבדי ה' מתעוררים כשמברכים את השם הקדוש, שהיא הנוקבא, כמו שאמרנו, (באות ד') שמשום שהיא בהתגלות, כתוב, הללו עבדי ה' הללו את שם ה'. ע"ש.

פרק יט

מאמר גלמי ראו עיניך

א) ר' חזקיה פתח וכו': רח"פ, גלמי ראו עיניך ועל ספרך וגו'. מקרא זה העמידוהו בכמה מקומות אבל בוא וראה, כל אלו הנשמות שהיו מיום שנברא העולם, כולן עומדות לפני הקב"ה מטרם שיורדות לעולם, באותה הצורה ממש שנראות לאחר כך בעולם, ובאותה מראה של גוף האדם העומד בעולם הזה, כן הוא עומד למעלה.

ב) ובשעתא דנשמתא דא וכו': ובשעה שהנשמה מוכנת לרדת בעולם, נשמה ההיא, באותה צורה ממש שעומדת בעולם הזה כן עומדת לפני הקב"ה, והקב"ה משביע אותה שתשמור מצות התורה, ולא תעבור על חוקי התורה.

ג) ומנא לן דקיימין וכו': ומאין לנו שהנשמות עומדות לפניו, שכתוב, חי ה' אשר עמדתי לפניו, עמדתי ודאי, דהיינו מטרם שנברא, וכבר בארוה. ומשום זה, גלמי ראו עיניך, מטרם שנראה בעולם, ועל ספרך כולם יכתבו, כי כל הנשמות, באותה צורה שלהן, כולן בספר כתובות. ימים יוצרו, כבר בארוהו שמיוצרים בודאי, כלומר שנעשה מהם לבוש להתלבש בו. ולא אחד בהם, שאין יום אחד בהם בעולם הזה, שיוכל לעמוד בקיום לפני אדונו כראוי.

מאמר ומדת ימי מה היא

ד) ת"ח יומין דב"נ וכו': בוא וראה, ימיו של אדם, כשזוכה בעולם הזה במעשים טובים, הימים שלו מתברכים למעלה ממקום ההוא שנקרא מדת ימיו, שהיא בינה. פתח ואמר, הודיעני ה' קצי ומדת ימי וגו', מקרא זה בארוהו. אבל בוא וראה, קצי, זהו קץ הימין, שהוא מתקשר בדוד. ומדת ימי, זהו שנתמנה ממש על ימיו. שהיא בינה. (וענין קץ הימין עי' לעיל פרשת נח).

ה) א"ר יהודה וכו': אר"י, הנה שמעתי מר' שמעון, שמקרא זה נאמר על אלו הימים שנגזרו עליו מאדם הראשון, שהם ע' שנה. כי למדנו, שלא היה לדוד חיים כלל, אלא שנתן לו אדם הראשון מימיו, ע' שנה.

ו) ורזא דא וילון וכו': וזה סוד, הרקיע וילון, שהוא כנגד המלכות, אינו משמש כלום, כי הלבנה, שהיא מלכות, אינו מאירה מעצמה כלום, שז"ס שדוד, שהיא כנגד המלכות אין לו חיים. ושבעים שנה מאירים אליה, אל המלכות, מכל צדדיה, שהם ז"ס חג"ת נהי"מ מז"א, שכל אחת כלולה מעשר והם שבעים. והם חיי דוד סתם. ועל כן בקש דוד מן הקב"ה לדעת סוד הזה, למה אין חיים אל הלבנה מעצמה, ורצה לדעת השורש שלה.

ז) ומדת ימי מה היא: זו היא מדרגה עליונה סתומה, שהיא בינה, שנקראת מדת ימי, משום שהיא עומדת על כל אלו הימים שהם חיים של המלכות, כי חג"ת נהי"ם דז"א נמשכים מן הבינה, היא מקום המאיר לכל. אדעה מה חדל אני: אמר דוד, אדעה על מה חדל אני אור מעצמי, ונמנע ממנו להיות כשאר כל אורות העליונים שיש להם חיים לכולם מעצמם, ואני על מה אני חדל מאור, ועל מה נמנע ממני. וזה הוא שבא דוד לדעת, ולא ניתן לו רשות לדעת.

פרק כ

מאמר אסרי לגפן עירה

א) פתח ההוא ינוקא וכו': פתח אותו ילד ואמר, לדוד אל תתחר במרעים וגו'. שואל לדוד, אם שירה הוא אינו אומר לדוד מזמור שיר. ואם תפלה, אינו אומר תפלה לדוד. ומשיב, אלא בכל מקום שנאמר דוד סתם, רוח הקודש אמרו.

מאמר אל תתחר במרעים

ב) אל תתחר במרעים: שואל מהו אל תתחר במרעים, היה צריך לומר אל תתחבר במרעים, ומשיב, אלא, אל תעשה מדנים במרעים, משום שאינך יודע היסוד של עצמך, דהיינו בחינת גלגול נשמתך, ויכול להיות שלא תוכל לו, אם הוא אילן שאינו נעקר לעולם, דהיינו נשמה בלתי מגולגלת לעולם, שהיא חזקה מאד, ואז תדחה לפניו.