פרשת דברים

זוהר קדושים פד ע"ב

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר וגו' ודי זהב, פתח רבי אלעזר ואמר כתוב (הושע י"ג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע, לא כתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא אנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, וכי מארץ מצרים היה להם למלך ולא מקודם לזה, הלא נאמר ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, ונאמר ונקומה ונעלה בית אל, וכאן נאמר מארץ מצרים, אלא מן היום שהיו ישראל בעולם לא הכירו כבודו של הקב"ה, מלבד בארץ מצרים שהיו באותה עבודה הקשה ויצעקו אליו, ולא היו משנים מנהגם לעולם ושם נבחנו האבות כמו התוך הזהב בתוך כור האש, ועוד שהיו רואים בכל יום כמה כשפים וכמה מינים רעים להטעות לאנשים, ולא סרו מדרכם לימין ולשמאל, ואע"פ שלא היו יודעים כל כך בכבוד הקב"ה, אלא שהלכו אחר מנהגי אבותיהם, ואחר כך ראו כמה נסים וכמה גבורות ולקחם הקב"ה לעבודתו, ולפי שכלם ראו כמה נסים ומופתים בעיניהם וכל אותן האותות והגבורות, אמר ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים, כי שם היה בהתגלות הכבוד שלו, ונגלה עליהם על הים וראו זיו כבוד העליון שלו פנים בפנים, שלא תאמרו כי אלהים אחר הוא שדיבר עמנו, אלא אני הוא שריאתם אותי בארץ מצרים, אני הוא שהרגתי שונאיהם בארץ מצרים, אי הוא שעשיתי כל אותן עשר מכות בארץ מצרים, ובעבור זה ואלהים זולתי לא תדע, שלא תאמר כי אחר הוא, אלא אני הוא הכל:

 

זוהר במדבר קיז ע"ב

ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, רבי יצחק פתח ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וגו', ה' זכרנו  יברך, אלו הגברים שהיו נכנסים במספר אנשי המדבר, והקב"ה ברך אותם והוסיף עליהם בכל זמן, בוא וראה מי שאומר שבחו של חברו של בניו או של ממונו צריך לברך אותו ולהוסיף עליו ברכות, מניין, ממשה, שנאמר ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, אחר כך מה כתוב, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו', שתי ברכות היו, אחת, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו', הרי אחת, אח"כ, ויברך אתכם כאשר דבר לכם, להוסיף עליהם ברכות על ברכות, ואם הוא מספר שבחו של חברו ואין מוסיף עליו ברכות, הוא נתפס עליו לראשונה מלמעלה, ואם הוא מברך אותו הוא נתברך מלמעלה, והברכה צריך לברך אותה בעין טובה ואל בעין רע,ה ובכל רוצה הקב"ה שיהי' באהבת הלב, ומה מי שמברך לחברו רוצה הקב"ה שיברך אותו בעין טובה ובלב טוב, מי שמברך להקב"ה על אחת כמה וכמה שנצרך להיות בעין טובה בלב טוב ובאהבת הלב,  לפיכך נאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו':

 

זוהר ויגש רי ע"א

איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, רבי חייא פתח (ישעי' ס"ו) שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, בוא וראה כאשר נחרב בית המקדש וגרמו העונות והגלו ישראל מן הארץ נסתלק הקב"ה למעלה מעלה, ולא השגיח על חרבן בית המקדש ועל עמו שהגלו, ואז הגלתה השכינה עמהם, כאשר ירד לראות השגיח על ביתו שנשרף, הסתכל על עמו והרי גלו, שאל על השכינה והרי הגלתה, אז (שם י"ב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, והיא גם היא מה כתוב בה (יואל א') אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה, כמוש אומר הכתוב כי איננו, לפי שנסתלק ממנה ונמצא פרוד, ואפילו שמים וארץ כלם נתאבלו, שכתוב (ישעי' נ') אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, מלאכים העליונים כלם נתאבלו עליה, שכתוב (שם ל"ג) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, השמש והירח נתאבלו והחשיכו אורותם, שכתוב חשך השמש בצאתו וגו', וכלם העליונים והתחתונים בכו עליה ונתאבלו, מפני מה, לפי ששולט עליה צד הטומאה השולט על ארץ הקודש, פתח ואמר (יחזקאל ז') ואתה בן אדם כה אמר ה' אלהים לאדמת ישראל קץ בא הקץ על ארבע כנפות הארץ, זה המקרא סוד עליון הוא, לאדמת ישראל קץ, מה הוא, וכי אדמת ישראל קץ היא, אלא כך הוא ודאי וזה נתבאר, יש קץ לימין, ויש קץ לשמאל, קץ לימין, שכתוב (דניאל י"ב) ותעמד לגורלך לקץ הימין, קץ לשמאל, שכתוב (איוב כ"ח) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, וזה הוא קץ כל בשר כמו שנתבאר, קץ הימין זהו שכתוב לאדמת ישראל קץ, בא הקץ, זה קץ השמאל, קץ הימין זה הקץ של  יצר הטוב, קץ השמאל זה הקץ של יצר הרע, וענינו שכאשר העונות גרמו ונתגרו נגזר ונתנה ממשלה למלכות הרשעה לשלט ולהחריב ביתו ומקדשו, וזהו שכתוב (יחזקאל ז') כה אמר ה' אלהים רעה אחר רעה הנה באה, והכל אחד, ומפני זה נתאבלו עליונים ותחתונים על שנתנה ממשלה לזה קץ השמאל, ולפיכך כיון שמלכות הקדושה מלכות השמים נכנעת, ומלכות הרשעה נתגברה צריך כל אדם להתאבל עמה ולהכנע עמה, כדי שכאשר היא תקים והעולם יהיה נשמח אז ישמח גם הוא אתה, ככתוב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה, (בשלח נ"ז,) רבי שמעון כשהיה מגיע למקרא הזה היה בוכה, שכתוב (איכה ב') השיב אחור ימינו, וכי אפשר שהשיב אחור ימינו, אלא לפי שהקדים להוריד השמאל בעולם, והימין נשארה במקום אחר, א"ר שמעון כתוב הצדיק אבד, הרי ביארנו הענין, הצדיק נאבד לא כתוב אלא הצדיק אבד, מכל אותן הפנים של המלך לא נמצא מי שאבד אלא הצדי"ק, אבד בשני צדדים, אחד שאין הברכות שורות בו כמו בתחלה, והשנית שנתרחקה ממנו בת זוגו שהיא כנסת ישראל, נמצא שהצדיק אבד יותר מכלם, ולעתיד לבוא כתוב (זכרי' ט') גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא, צדיק ומושיע לא כתוב אלא צדיק ונושע הוא, הוא נושע בודאי, וזה נתבאר:

 

זוהר פנחס ריג ע"ב

רבי ייסא פתח על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון, את ירושלים היה צריך לומר, כמו שכתוב אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, מהו בזכרנו את ציון, אלא משל לאדם שהיה לו היכל של כבוד נאה ומפואר, באו גזלנים ושרפו אותו, צער של מי הוא, לא של בעל ההיכל, אף כך השכינה שורה בגלות צער של מי הוא, של של צדי"ק, ויתכן זה כמו שביארו בהכתוב (ישעי' נ"ז) הצדי"ק אבד, אבד ממש[א] אף כאן בזכרנו את ציו"ן, בזכרנו אותו הצער שלו על הזיוג שלו, זה הצער שלו הוא: (בשלח נה:) רבי יהודה היה יושב לפני רבי שמעון והיה קורא הכתוב (ישעי' נ"ב) קול צופיך נשאו קול יחוד ירננו וגו', קול צופיך, מי הם צופיך, אלא אלו הם המצפים מתי ירחם הקב"ה לבנות ביתו, נשאו קול, ישאו קול צריך לומר, מהו נשאו קול, אלא כל אדם הבוכה ומרים קולו על חרבן ביתו של הקב"ה זוכה למה שכתוב אחר כך, יחדו ירננו, וזוכה לראותו בישובו בשמחה, ככתוב כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, בשוב ה' אל ציון צריך לומר, מהו בשוב ה' ציון, אלא בשוב ה' ציון ודאי, בוא וראה בשעה שחרבה ירושלים למטה וכנסת ישראל הגלתה, העלה מלך הקדוש את ציו"ן ומשך אותו אליו, לפי שהשכינה הגלתה, וכאשר תחזור השכינה למקומה אז ישיב מלך הקדוש את ציו"ן למקומו להזדוג אחד באחד, וזהו שכתוב בשוב ה' ציון, ואז עתידים ישראל לומר זה אלי ואנוהו, וכתוב זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, בישועתו ודאי: (ויחי רמב:) א"ר שמעון כתוב (דניאל ז') חזה הוית עד די כרסון רמיו  ועתיק יומין יתיב וגו', כאשר נחרב בית המקדש שתי כסאות נפלו, שתים למעלה שתים למטה, שתים למעלה, לפי שנתרחקה התחתונה מן העליונה, כסא של יעקב נתרחקה מכסא של דוד[ב] וכסא של דוד נפלה, זש"כ (איכה ב') השליך משמים ארץ, שתי כסאות למטה, ירושלים ואותן בעלי התורה, והכסאות שלמטה הן כדמיון הכסאות שלמעלה, בעלי התורה היינו הכסא של יעקב, ירושלים היינו הכסא של דוד, וע"כ כתבו עד די כרסון רמיו, ולא כתוב כרסיא, הרבה כסאות נפלו, ולכן לא נפלו אלא מעלבונה של תורה, ובוא וראה כאשר אותן צדיקי אמת עמלים בתורה, כל אותן הגבורות של שאר עמים של שאר שרים וכל החילות שלהם נכנעים ואין שולטים בעולם, וישראל נזמנים לשלט עליהם ולהתעלות על כלם,, אשרי חלקו מי שעמלו בתורה כראוי, זכאי הוא בעולם הזה וזכאי הוא בעולם הבא:

 

זוהר נח סא ע"ב

רבי אלעזר הלך אצל ר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא חותנו, א"ל חותנו אפשר ששמעת מאביך מה שכתוב (איכה ב') עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם, א"ל הרי ביארו החברים בצע אמרתו שקרע אדרת התכלת שלו, אשר צוה מימי קדם, שזאת האדרת צוה עליה מאותן ימים קדמונים העליונים, וביום שנחרב בית המקדש קרע אותה, לפי שזאת האדרת היא כבודו ותיקונו וקרע אותה, עוד שאל לו, עשה ה' אשר זמם, וכי חשב המלך להרע לבניו טרם שיבואו לחטוא, א"ל משל למלך שהיה לו כלי יקר, ובכל יום היה מפחד בשבילו שלא ישבר, והיה מסתכל בו ומתקן לו בעיניו, לימים בא בנו והרגיז לו למלך, לקח המלך כלי יקר ההוא ושברו, זש"כ עשה ה' אשר זמם, בוא וראה מן היום שנבנה בית המקדש היה הקב"ה מסתכל בו והיה חביב עליו מאד, והיה דואג בשביל ישראל שיחטאו ויחרב ביתה מקדש, וכן בכל זמנא שהיה בא לבית המקדש היה לובש אותה אדרת היראה, לאחר שגרמו העונות שהרגיזו לפני המלך קרע לאדרת ההיא ונחרב בית המקדש, זש"כ עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם, שהיא מן ימי קדם בודאי, ואז נראה עצבות לפניו בבתי חוץ בודאי, ככתוב (ישעי' ל"ג) הן אראלם צעקו חוצה, וכתוב (שם כ"ב) ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו', והיינו בזמן חרבן בית המקדש, אשר בזמן אחר אין שמחה לפני הקב"ה כמו בשעה שנאבדים רשעי העולם ואותן שהרגיזו לפניו, זש"כ (משלי י"א) ובאבוד רשעים רנה, וכן בכל דור ודור כשנעשה דין ברשעי העולם שמחה ותשבחה לפני הקב"ה, ואם תשאל הלא למדנו שאין שמחה לפני הקב"ה כשהיא עושה דין ברשעים, אלא בוא וראה בזמן שנעשה דין ברשעים שמחה ותשבחה לפניו על שנאבדו מן העולם, וזה רק כאשר הגיע זמן ההוא שהמתין להם ולא חזרו בתשובה, אבל אם נעשה בהם דין טרם שהגיע זמנם שעדיין לא נתמלאה סאתם, כמש"כ (בראשית ט"ו) כי לא שלם עון האמורי עד הנה, אז אין שמחה לפניו ורע בעיניו על שנאבדו, ואם תשאל מדוע הוא עושה בהם דין טרם שהגיע זמנם, אלא הם גרמו הרעה לעצמם, שהרי הקב"ה לא היה עושה בהם דין טרם שהגיע זמנם אלא בשביל שנועדו יחוד על ישראל להרע להם, ולפיכך עושה בהם דין ומאבידם מן העולם קודם זמנם, וזה הוא שרע בעיניו, ולפיכך הטביע את המצרים בים, והאביד שונאי ישראל בימי יהושפט וכן כלם, שהרי בשביל ישראל נאבדו קודם זמנם, אבל כאשר נגמר הזמן שהמתין להם ולא חזרו בתשובה, אז חדוה ותשבחה לפניו על שנאבדו מן העולם, מלבד בזמן שנחרב בית המקדש, שאע"פ שנגמר זמנם שהרגיזו לפניו לא היתה שמחה לפניו, ומן הזמן ההוא לא היתה שמחה למעלה ולמטה:

 

זוהר ויקרא כ ע"ב

רבי יוסי פתח ואמר כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו', (ירמי' ל"א) כה אמר ה' קול ברמה נשמע, כך למדנו שביום ההוא שנחרב בית המקדש למטה, וישראל הלכו בגלות ריחיים על צואריהם וידיהם אסורות לאחור, והשכינה נתגרשה מבית המלך ללכת אחריהם, בשעה שירדה אמרה אלך בתחילה ואבכה על מדורי ועל בני ועל בעלי, כאשר ירדה ראתה מקומה שנחרב והרבה דם חסידים נשפך בתוכו, והיכל הקדוש עם הבית נשרף באש, אז הרימה קולה ויתגעשו עליונים ותחתונים, והגיע הקול למעלה עד מקום שמכן המלך, ויבקש המלך להחזיר העולם לתהו ובהו, עד שירדו כמה המונים וכמה מחנות לנגדה ולא קבלה תנחומין מהם, זש"כ קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה, שלא קבלה מהם תנחומין, כי איננו, לפי שהמלך הקדוש היה עולה למעלה מעלה ולא נמצא אצלה, זש"כ כי איננו ולא כתוב כי אינם, א"ל רבי חייא מהו רחל מבכה על בניה, א"ל למדתי שהיא השכינה, וזו נקראת אשת יעקב בודאי, שכתוב ויאהב יעקב את רחל, וכתוב ורחל עקרה, וכתוב מושיבי עקרת הבית אם בנים שמחה, ד"א כי איננו, כמה שנאמר איננו גדול בבית וגו', איננו, שהרי נסתלק למעלה ונתרחק מהכל, איננו בזיוג עמה, איננו להתגלות שמו הגדול, א"ר חייא מאיזה מקום התחיל הגלות, א"ל מבית המקדש ששם שרתה, ואח"כ סובבה כל ארץ ישראל, ולאחר שיצאה מן הארץ עמדה במדבר וישבה שם ג' ימים, הנהיגה המוניה מחנותיה וישיבותיה מבית המלך, וקראה עליהם איכה ישבה בדד וגו', בכה ר' יוסי ואמר לא גלו ישראל מן הארץ ולא נחרב בית המקדש עד שישראל נמצאו כלו חייב לפני המלך, ועד שמנהיגי ישראל נמצאו כלו חייב בתחלה, זש"כ (ישעי' ג') עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו, שכיון שראשי העם הולכים לחטוא כל העם נמשכים אחריהם, רבי  חייא אמר מכאן, שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו, מה הסיבה, מפני ונעלם דבר מעיני הקהל, עיני העם הם הראשים שלהם, שכל העם נמשכים אחריהם:

 

זוהר אחרי סט ע"א

למדנו יום אחד היו מהלכים החברים עם רבי שמעון, א"ר שמעון רואה אני אלה העמים כלם עליונים, וישראל תחתונים מכלם, מה הטעם, לפי שהמלך שלח המלכה ממנו והכניס שפחה במקומה, כמש"כ (משלי ל') תחת שלש רגזה ארץ וגו', תחת עבד כי ימלך וגו', ושפחה כי תירש גבירתה, איזו שפחה, הוא כתר הזר שהרג הקב"ה בכור שלהם במצרים, שנאמר (שמות י"א) עד בכור השפחה אשר אחר הריחים, אחר הריחים ישבה בתחלה, ועכשו שפחה זו תירש גבירתה, בכה רבי שמעון ואמר מלך בלי מלכה לא נקרא מלך, מלך שנדבק בשפחת המלכה איה הוא כבודו, ועתיד קול לבשר להמלכה ולאמר, (זכרי' ט') גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא, כלומר צדי"ק הוא נושע, לפי שהיה רוכב עד עתה במקום שאינו שלו במקום זר והניק שלו, וע"ז כתוב עני ורוכב על חמור, עני היה מקודם ורוכב על חמור, כמו שנתבאר, אל ההם כתרים התחתונים של עמים עכו"ם, שהרג הקב"ה בכוריהם במצרים, כמו שכתוב וכל בכור בהמה, והרי נתבאר הענין, כביכול צדיק ונשוע הוא, הוא ודאי יותר מכלם, לפי שעד עתה הי' שורה צדי"ק בלי צד"ק, ועכשו שזיוגו ביחד צדיק ונושע הוא, שהרי לא ישב עוד בצד הזר,, ולמדנו שזאת השפחה עתידה לשלט בארץ הקדושה שלמטה כמו שהמלכה היתה שולטת בתחלה, שכתוב (ישעי' א') צד"ק ילין בה, ועכשו שפחה תירש גבירתה בכל, ועתיד הקב"ה להחזיר את המלכה למקומה כמקדם, ואז של מי תהיה השמחה, הוי אומר שמחת המלך ושמחת המלכה, שמחת המלך, לבעבור שישוב אל המלכה ויבדל מהשפחה, כמו שאמרנו, ושמחת המלכה, לבעבור שתשוב להזדוג עם המלך, זש"כ גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך וגו':

 

זוהר תזריע נב ע"א

רבי אבא פתח (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, עתיד הקב"ה להראות גאולה לבניו, כמו באותן הימים ששלח הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, והראה אותן המכות במצרים שהכה א ותם בשביל ישראל, בוא וראה מה בין גאולה העתידה לגאולת מצרים, גאולת מצרים היתה במלך אחד ובמלכות אחת, כאן בכל ממלכות העולם, ואז יתכבד הקב"ה בכל העולם וידעו כלם ממשלת הקב"ה, וכלם ילקו במכות גדולות פי שנים, לפי שכלם יסרבו נגד ישראל, ואז תתגלה ממשלת הקב"ה, ככתוב והיה ה' למלך על כל הארץ, ואז כלם ינדבו בהם בישראל להקב"ה, זש"כ (ישעי' ס"ו) והביאו את כל אחיכם מנחה לה' וגו', ואז יקיימו האבות בשמחה לראות גאולתן של בניו כמקדם, זש"כ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אמן כי יהי רצון במהרה בימינו:

 

זוהר ויקהל רא ע"א

הבו לכם אנשים חכמים ונבנים וגו', א"ר יוסי בוא וראה בשעה שאמר הקב"ה למשה הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, היה מבקש בכל ישראל ולא מצא נבונים, זש"כ ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידעים, ואילו נבונים לא כתוב, וכשתרצה לומר שנבון היא מדרגה עליונה מחכם, כך הוא בודאי, ומה בין זה לזה, חכם הרי ביארו שאפילו תלמדי המחכים את רבו נקרא חכם, חכם שידוע בפני עצמו כל מה שנצרך, נבון כמה מדרגות יש בו שמסתכל בכל וידוע בענינים שלו ובשל אחרים, וסימנך (משלי י"ב) יודע צדיק נפש בהמתו, חכם בלב ולא במקום אחר, ככתוב וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו, לפי שהחכמה עומדת בלב, ונבון למעלה ולמטה מסתכל בשלו ובשל אחרים:

 

זוהר ויחי רלב ע"ב

לא תכירו פנים במשפט, פתח ר' יוסי ואמר (תהלים צ"ט) ועז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים וגו', ועז מלך משפט אהב, זה הקב"ה, עז מלך, העז והגבורה של הקב"ה אין הוא אלא במשפט, שהרי במשפט מתקיימת הארץ, כמש"כ (משלי כ"ט) מלך במשפט יעמיד ארץ, ולפיכך ועז מלך משפט אהב, ולא מתתקנת כנסת ישראל אלא במשפ"ט[ג] לפי שמשם ניזונת וכל הברכות שמקבלת משם היא מקבלת, ולפיכך ועז מלך משפט אהב, כל ההשתוקקת וכל האהבה שלה לנגד המשפ"ט, אתה כוננת משירים, זה הסוד של שני הכרובים למטה שהן התקון והישוב של העולם[ד] וזה נתבאר:

 

זוהר תצוה קפג ע"ב

ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך וגו', א"ר נהוראי הזקן מקרא הזה כך היה צריך לומר, ובמדבר אשר נשאך, מהו אשר ראית, אלא שהקב"ה נהג את ישראל במדבר תקיף, כמו שכתוב (דברים ח') נחש שרף ועקרב וגו', מדבר שהוא תקיף משאר המדבריות שבעולם, מה הטעם, לפי שבאותה שעה שיצאו ישראל ממצרים ונשתלמו לששים רבוא נתחזקה מלכות הקדושה ונתעלתה על הכל והשכינה נוארה, ואז נכפפה מלכות הרשעה צד הטומאה, והוציאם הקב"ה ללכת במדבר התקיף שהוא המקום והממשלה של סמא"ל הרשע, שהו אשלו ממש, כדי לשבר גבורתו וכחו, לרצץ את ראשו להורידו ולהכניע אותו שלא ישלט, ואלמלא שחטאו ישראל בקש הקב"ה להעבירו מן העולם, וע"כ העברים בנחלתו וגורלו וחלקו ממש, כיון שחטאו ישראל נשכם הנחש כמה פעמים, ואז נתקיים הוא ישופך ראש וגו', שישראל הכו לראשו בתחלה, וכיון שלא ידעו להשמר ממנו אחר כך הכה הוא להם לבסוף ונפלאו כלם במדבר, ונתקיים ואתה תשופנו עקב[ה] וארבעים שנה נלקו ממנו כנגד ארבעים מלקות של בית דין, וע"כ כתוב אשר ראית, בעיניהם היו רואים לאותו שר המדבר שהולך אסור לפניהם, והם לקחו נחלתו וגורלו, מניין, שנאמר אז נבהלו אלופי אדום, ואלו הם נחש שרף ועקרב, ועוד שאין דברי תורה מתישבים אלא במדבר, שאין אור אלא זה שיוצא מתוך החשך, שכאשר נכנע צד הרע נתעלה הקב"ה למעלה ונתכבד בכבודו, ואין עבודה חשובה לפני הקב"ה כזו הנעשית מתוך חשכות, ואין טוב כזה שיוצא מתוך הרע, וכאשר נכנס אדם בדרך רע ועוזב אותו, אז נתעלה הקב"ה בכבודו, וע"כ שלמות הכל טוב ורע יחד מתחלה ולהתחבר אח"כ בהטוב, שאין טוב כזה שיוצא מתוך הרע, ובטוב הזה נתעלה כבודו, וזו היא עבודה שלמה:

 

זוהר וארא לא ע"א

זולתי כלב בן יפנה הוא יראנה ולא אתן את הארץ אשר דרך בה וגו', א"ר חייא כלב שנפרש מאותן המרגלים ובא הוא בלבדו לחברון להשתטח על קברי האבות, וחברון נתנה לו חלק נחלה להתחזק בה, כמו שאומר הכתוב  ולו אתן את הארץ אשר דרך בה, ומפני מה נתנו לו חברון, אם בשביל שנשתטח על קברי האבות להנצל מאותה העצה של המרגלים, לא, אלא סוד הדבר שמעתי, כדמיון זה כתוב (שמואל ב' ב') וישאל דוד בה' לאמר האעלה באחת ערי  יהודה, ויאמר ה' אליו עלה, ויאמר דוד אנה אעלה, ויאמר חברונה, כאשר יש לעיין, כיון שכבר מת שאול, ודוד עוד בימי שאול נמשח לקבל המלוכה, ואחר שמת שאול מפני מה לא המליכו לדוד ולא קבל המלוכה על כל ישראל, אלא שבא לחברון וקבל המלוכה על יהודה בלבד שבע שנים, ונתעכב שם כל אותן שבע שנים, ולאחר שמת איש בושת קבל המלוכה על כל ישראל בירושלים, אלא הכל הוא סוד לפני הקב"ה, בוא וראה מלכות הקדושה לא קבלה מלוכה שלמה עד שנתחברה עם האבות[ו] וכאשר נתחברה עמהם נבנית בבנין שלם מעולם העליון[ז] ועולם העליון נקרא שבע שנים, לפי שכולן נשרשות בו, וסימנך (מלכים א' ו') ויבנהו שבע שנים, ולא כתוב ויבנהו בשבע שנים, אלא שבע שנים זה עולם העליון, כמו שנאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ולא כתוב בששת ימים, מי הן ששת ימים, זו מדת אברהם[ח] שכתוב אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם, באברה"ם, ואברהם ששת ימים נקרא ובו שהוא ששת ימים נבנה העולם[ט] וכדמיון זה הוא ויבנהו שבע שנים, ובוא וראה דוד בקש להבנות במלוכה שלמה למטה כדמיון שלמעלה, ולא נבנה עד שבא ונתחבר בהאבות, ועמד שבע שנים להבנות בתוכם, לאחר שבע שנים נבנה בכל ונתמשכה מלכותו אשר לא תבטל לעולם, ולולא זה שהיה נצב בחברון להתחבר במקומו לא היתה נבנית מלכותו להתמשך כראוי, וכדמיון הזה כלב האירה בו רוח של חכמה ובא לחברון להתחבר בהאבות, ולמקומו הלך, ואח"כ זה היה מקומו ונחלתו:

 

בלק קפח ע"א

ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב וגו', וכתוב וקרבת מול בני עמון אל תצרם וגו', א"ר אלעזר הרי ביארו שבשביל רות המואביה ונעמה העמונית שהיו עתידות לצאת מהם, אבל הרי צפורה אשת משה שהיתה ממדין, ויתרו ובניו שיצאו ממדין, שהיו כלם צדיקי אמת, על אחת כמה וכמה, ועוד הלא משה שנתגדל במדין ואמר לו הקב"ה נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אם כן משוא פנים יש בדבר, כי יותר היו ראוים בני מדין להנצל מן מואב, א"ר שמעון אין דומה מי שעתיד ללקוט תאנים למי שכבר לקט אותם, א"ל ר' אלעזר אע"פ שכבר לקט אותם שבח הוא זה, א"ל מי שעדיין לא לקט התאנים הוא נוטר התאנה תמיד שלא יהיה בה פגם, בשביל התאנים שעתידה לגדל, כיון שלקט התאנים עוזב התאנה ואינו נוטר לה עוד, כך מואב ועמון שהיו עתידים לגדל אותן התאנים נטר הקב"ה אותם, שכתוב אל תצר את מואב וגו', וכתבו וקרבת מול בני עמון אל תצרם וגו', מדין שכבר נתנה התאנים ולקטו אותם כתוב צרור את המדינים, שהרי מכאן ולהלאה תאנה זו אינה עתידה לגדל פירות, ולפיכך היא ראויה ליקוד אש, (בלק קצ,) פתח עלם ההוא ואמר, ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב וגו', ויאמר ה' אלי, וכי עד עתה איני יודע שעם משה היה מדבר הקב"ה ולא עם אחר, אלי למה, אלא רק לשמה פקד הקב"ה שלא להצר למואב, אבל לא לאחר, לדוד לא פקד כך, ולפיכך כתוב אלי, אל תצר את מואב, אפילו לגבול קטון שלהם, שהרי מהם יצא מי שיתן נקמות לישראל וינקום נקמתם, הלא זה דוד שבא מרות המואביה, ואל תתגר בם מלחמה כל זה נצטוה משה, אבל לאחר מותר, ואפשר תאמר שגם ליהושע ולאותן הזקנים שהאריכו ימים אחריו מותר, לא כן, לפי שכלם מבית דינו של משה היו, ומה שנאסר למשה נאסר גם להם, ועוד שעדיין לא יצאו מהם אותן מרגליות טובות, שהרי בימי השופטים נולדה רות שהיתה בתו של עגלון מלך מואב, עגלון מת שהרגו אהוד ונמנה מלך אחר, ובתו הזאת נשארה והיתה בבית אומן ובשדי מואב, כיון שבא שמה אלימלך לקחה עבור בנו, ואפשר תאמר שגיירה אלימלך שם, לא, אלא כל דרכי מנהגי הבית ומאכל ומשתה למדה מהם, ומתי נתגיירה, אחר כך כשהלכה עם נעמי, אז אמרה עמך עמי ואלהיך אלהי, נעמה מבני עמון בימי דוד נולדה, אז שרה רוח הקודש על דוד ואמר לו, דוד כאשר מדותי כל העולם והפלתי גורלות נעשו ישראל חבל נחלתי, ואתה תזכור מה שעשה מואב בחבל נחלתי, מה כתוב במואב (שמואל ב' ח') וימדדם בחבל, באותו החבל נחלת ה', כל אותן שהיו מזרע ההוא אותו החבל נאחז בהם, וכתבו מלא החבל, מהו מלא החבל, אלא זה הוא שכתוב בו מלא כל הארץ כבודו, הוא היה אומר זה הוא להחיות וזה הוא ליהרג, ואותו החבל נאחז באותן הראוים ליהרג, לפיכך אחז בחבל ופשט עליהם החבל בשביל מה שעשו באותו החבל נחלת ה', וגדעון הכרית במדין כל זרע ההוא, שלא השאיר מהם מכל אותן שצררו לישראל בעצה רעה או בענין אחר, ולכל הצוררים לישראל הקב"ה נוטר להם שנאה ונוטל מהם נקמות, אבל אם עתידים שיצא מהם טוב לעולם הוא מאריך רוגזו ואפו עמהם עד שיצא טוב ההוא לעולם, ואחר כך נוטל נקמה ודין מהם, א"ר אלעזר כך הוא בודאי וזה הוא ברור הדבר:

 

זוהר שלח קס ע"ב

רפאים יחשבו אף הם כענקים, א"ר חייא שלשה שמות נקראים, נפילים, ענקים, רפאים, וכלם האריכו ימים, נפילים נקראו לראשונה, אח"כ כאשר נתחברו בבנות האנשים והולידו מהם נקראו ענקים, ואח"כ כשהיו הולכים ומשוטטים בזה העולם ונעשו רפים מאותו שלמעלה נקראו רפאים, א"ר יהודה והרי כתוב (איוב כ"ו) הרפאים יחוללו, וכתוב רפאים יחשבו אף הם כענקים[י] א"ל כך הוא, לפי שהענקים בוא מצד המלאכים ומצד האנשים ונתיאשו להיות בארץ, כדמיון זה הרפאים, ומן הענקים נולדו והאריכו ימים, וכאשר נחלשו נחלש חצי הגוף וחצי השני הי' חזק, כיון שחצי הגוף מת היו לוקחים עשב מעשבי הארסיים והשליכו לפיהם ומתו, ולפי שהם מבקשים להרוג את עצמם נקראים רפאים, א"ר יצחק השליכו עצמם בים הגדול ונטבעים ומתים, זש"כ הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם:

 

זוהר בלק קפח ע"א

וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם וגו', א"ר אבא כתוב ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכתוב וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם, דבור זה כדבור זה ואין הבדל בין זה לזה אלא נראה ששקולים היו, ולמדנו שכאשר היו קרבים אצל בני מואב היו ישראל נתראים אצלם בכל כלי מלחמה כאילו רוצים להתגר בהם, ואצל בני עמון היו ישראל מתעטפים בטליתיהם ולא הי' נראה בהם כלי מלחמה כלל, והל אמן המקראות משמע שהיו שקולים זה כזה, א"ר אלעזר ודאי כך הוא, ולמדנו שזו שהיתה חצופה ואמרה מואב, שנאמר ותקרא את שמו מואב, היו ישראל נתראים בעזות אצלם, כמו שהיא היתה חצופה שאמרה מואב, מאב היה בן הזה, אבל הצעירה שאמרה בן עמי והעלימה דרכה, היו ישראל מעלימים דרכם אצלם שהיו מעוטפים בעטוף של טלית, ונתראו לפניהם כאחים ממש, וזה נתבאר:

 

זוהר אמור פט ע"א

לא תיראום כי ה' אלהיכם הוא הנלחם לכם, רבי אבא פתח (ישעי' ס"ג) מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צעה ברוב כחו אני מדבר בצדקה רב להושיע, מי זה בא מאדום, עתיד הקב"ה ללבוש בגדי נקמה על אדום, שהחריבו ביתו ושרפו את היכלו והגלו לכנסת ישראל בין האומות, ויעשה בהם נקמת עולם עד שיהיו נמצאים כל ההרים מן הרי העולם מלאים הרוגי העמים, ויתקבצו כל עופות השמים עליהם, וכל חית השדה יזונו מהם י"ב חודש, ועופות השמים שבע שנים, עד שלא תוכל הארץ נשוא באשם, זהו שכתוב (שם ל"ד) כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום, עד שאותן הבגדים שלו יתגאלו, זש"כ (שם ס"ג) וכל מלבושי אגאלתי, חמוץ בגדים מבצרה, לפי שממנה יצאו מחנות העולם לצור על ירושלים, והם התחילו לשרוף את ההיכל, ובני אודם היו מהרסים החומות ועקרו אבני היסוד, זש"כ (תהלים קל"ז) זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה, זה הדור בלבושו, באותן בגדי נקמה שעתיד ללבוש, צועה ברוב כחו, מהו צועה, משבר, כמו שכתוב (שם מ"ה) עמים תחתיך יפלו וגו', אמרו ישראל לישעיהו מי הוא זה שיעשה כל כך, פתח ואמר אני מדבר בצדקה רב להושיע, זה שהוא רב להושיע, זה שכתוב בו (תהלים ל"ג) אוהב צדקה ומשפט, הוא צדקה ממש והוא רב להושיע, וכל כך למה, לפי שגרמו לכנסת ישראל להיות שוכבת לעפר בגלות וליפול לארץ, כמו שכתוב (עמוס ה') נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ולפיכך  ילבש הקב"ה בגדי נקמה עליהם לטמא אותם בהרבה הרוגים, ככתוב וכל מלבושי אגאלתי,, אותן בגדי נקמה שעתידים להתגאל בין אותן המחנות, לפי שכנסת ישראל שוכבת לעפר והוא ירצה להקימה, זש"כ (ישעי' ס') קומי אורי כי בא אורך, וכתוב (עמוס ט') ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו', ברוך ה' לעולם אמן ואמן: